שירת הספן הזקן
מאת: סמיואל טיילור קולדריג'
תרגם: תום בייקין-אוחיון
חלק 1
הנה הוא זה ספן זקן
ועוצר הוא אחד משלושה
"בזקנך האפור ובוהק עיניך
מדוע עוצרני אתה?"
דלתות הכלה פתוחות לרווחה 5
ואני הנני קרוב משפחה
האורחים בפגישה, הסעודה כבר הוגשה:
שומע אתה את קול השמחה."
אך הספן בו אוחז בידו הגרומה
"הייתה ספינה" אומר הוא. 10
"עצור! עזבני, אוויל אפור זקן"
ומיד את ידו שומט הוא.
אוחז הוא בו בעינו הבוהקת
אורח החתונה נדם
ומקשיב הוא כילד בן שלוש 15
רצונו בידי הספן
אורח החתונה יושב על אבן
כקשור בשתי האוזניים:
וכה אמר הספן הזקן,
הספן בהיר העיניים. 20
"הספינה עלצה הנמל פונה
ירדנו בשיר מזמור;
מתחת לנקיק, מתחת לגבעה,
מתחת למגדלור.
השמש עלתה מצד השמאל 25
ואודם ורד לה
ואורה בהק, עד שלימין
אל תוך הים נפלה.
יותר ויותר כל יום ביומו
עד קו המשווה בשעת צהריים –" 30
אותו האורח הכה בחזו
כי שמע הוא את המצלתיים
הכלה צעדה אל תוך האולם
ואודם ורד לה
מנופנפות לשלום הלכו לפניה 35
השושבינות שלה
אותו האורח הכה בחזו
אך יכול הוא רק להאזין
וכה המשיך הספן הזקן
עם בוהק עיניו המזמין 40
"עתה סופת ברקים הופיעה, והיא
חזקה כטירן איום
ובנו אחזה ברוחותיה הכובשות
ודחפתנו היישר לדרום
עם תורן נוטה וחרטום נוטף 45
כאדם העומד על צל האויב,
אך מרכין ראשו קדימה וחוטף.
הספינה מיהרה, שאגה הסערה
דרומה ברחנו ואין חזרה. 50
עתה הופיעו ערפל ושלג
והכול בקור נרעד
והר של קרח, צף, חלף
בצבע אזמרגד.
ובין הפרצים, צוקי השלגים 55
שלחו ברק קודר
אין דמות אדם ואין חיה
את הכול הכפור סוגר
הכפור היה כאן, הכפור היה שם
הכפור בכל מקום 60
הוא נשבר ונהם ויילל ורעם
כהד העילפון
ואז לבסוף חצה אלבטרוס
בינות הערפילים
וכמו היה הוא דמות קדושה 65
היללנוהו בשם האלוהים.
הוא אכל את אשר מעולם לא אכל
וחג הוא סחור וסחור
והקרח נשבר ברעם מוזר,
נווטנו הובילנו דרכו! 70
ורוחות הדרום דחפונו היטב
האלבטרוס עקב גם הוא
ובכל יום בא למזון או משחק
כאשר הימאים לו קראו
בענן או ערפל, על תורן או חבל 75
הוא ישב לדקה או שתיים
בעוד כל הליל בלובן ערפל
הירח בהק בשמיים".
"האל יושיעך, ספן זקן!
מאותם השדים שגרמו לעיניך לכעוס 80
מדוע פניך כך?"- "כי בְּקָשְתִּי
אני יריתי בזה האלבטרוס.
חלק 2
השמש עלתה מימין:
מן הים זרחה,
עוד היא בערפל, מצד השמאל 85
אל תוך הים ברחה.
ורוחות הדרום עוד נשבו מאחור,
אך ציפור מתוקה לא עקבה,
לא באף יום למשחק או מזון
לקריאות הימאים לא שבה. 90
עשיתי מעשה שטני
והם קוראים לא-טוב:
אין לכך חזור, הרגתי את הציפור
שגרמה לרוח לנשוב.
נבל! החלו לצרוח. את הציפור לרצוח, 95
שגרמה לרוח לנשוב!
לא אפלה ולא אדומה, כראש אלה עמדה במקומה
השמש ניצבה שם מעל
היה זה ברור, הרגתי הציפור
שעשתה את הים מעורפל 100
היה זה נכון! היו הם אומרים, להרוג את אותן ציפורים
שעושות את הים מעורפל
הרוח נשבה, דרכנו טובה,
וקצף לבן באוויר;
היינו ראשונים לשוט כך אל הגלים 105
של הים השקט האדיר.
נדמו הרוחות, והמפרשים נדמו,
היה זה עצוב ואיום;
ואנו דיברנו ובדיבורנו שברנו
את הים שדמם כל היום! 110
הכול בער בשמי נחושת
השמש הארורה, בצהריים,
עמדה היישר מעל התורן
גודלה כירח בשמיים.
יום אחר יום, יום אחר יום, 115
נתקענו בלי אוויר או תנועה;
קפואים כעל ספינה מצוירת
על פני ימה צבועה.
מים, מים, בכל מקום
העץ החל לחרוק. 120
מים, מים, בכל מקום
ואין טיפה לשתות
מעמקי הים הרקיבו: מושיע!
כיצד זה אפשרי!
דברים דוחים, זוחלים על רגליים 125
בים הגועלי.
בכל הפינות, בתעופת מערבולות
ברקי להבות מילאו את הליל בריקודן
המים, כשמן המכשפות,
בערו בירוק וכחול ולבן. 130
וכמה בחלומותיהם בטוחים היו
ברוח הרפאים שאותנו קילל
הוא עקב אחרינו תשעה ימים
עוד מארץ השלג והערפל
וכל לשון דוברת, הודות לבצורת 135
קמלה כשורש יבש ומסריח
לא יכולנו לדבר, לא פחות לא יותר
מאשר אם חנקונו בפיח
הו! יום ביומו! עיניים רעות
נשלחו מצעיר וזקן בקללה 140
במקום צלב או קיסוס, האלבטרוס
על צווארי נתלה.
חלק 3
כך עבר לו זמן נורא, כל גרון
ניחר, וברקו כל העיניים
זמן נורא! זמן כה נורא! 145
אך בברק עייפות העיניים,
מבטי מערבה נסוב, וראיתי
מן משהו בשמיים.
תחילה נראה זה כנקודה
אחר-כך כערפל 150
זה נע ונע ולבסוף זה נראה
בצורה של... אני נופל
נקודה, ערפל, צורה, אני נופל
ועוד זה קָרַב וקָרַב
וכמו התחמק מפיית הימים 155
זה עלה וצנח ונסב.
בגרון ניחר ופרצוף מושחר
איש לא צחק או כעס
מוכה בצורת כל איש נדם
נשכתי את ידי ושתיתי הדם 160
וקראתי, מפרש! מפרש!
בגרון ניחר ופרצוף מושחר
באושר שמעוני הכול
רחמים אדירים! אושרם כה האיר,
וכולם יחדיו שאפו האוויר 165
בשקיקה שתוהו הכול.
הביטו! (בכיתי) אינה נסובה עוד!
היא באה לכאן להועיל.
למרות שאין רוח ואין גאות
היא מתיישרת ובאה בגיל! 170
גלי המערה היו כבוערים
היום כמעט ותם
וכמעט על גלי המערב
השמש ברקה על הים;
כשאותה צורה מוזרה נעה לפתע 175
בינינו לבין החמה על הים.
השמש הישרה הוכתמה בקורות
(אם-העדן תני חסדך)
כדרך צינוק אדיר היא הציצה
עם פרצופה הבוער דועך 180
אבוי! (חשבתי ולבי פועם)
כה מהר היא קרבה
האלה מפרשיה אל מול החמה
כרשת קורים לא שלווה
האלה צלעותיה אשר החמה 185
מציצה מבעדם?
האם זו אישה על גב ירכתיים?
האם זה המוות? האם אלה שניים?
האם המוות לאישה זו ספן?
שפתיה אדומות, מבטיה חופשיים 190
תלתליה זהובים כזהב
עורה לבן כשל מוכי הצרעת
רפא-הולך או מת-חי נורא את
המביט בה קופא ולא שב.
זה הענק לצידה נעמד 195
והטילו קובייה הם השניים
"במשחק זה שיחקתי ואני שניצחתי"
היא אמרה ושרקה פעמיים.
השמש ירדה הכוכבים יצאו בחפזה
בין רגע הופיעה שעת ליל 200
עם לחישה רועמת מעל הגלים
אותו הרפא ילל
קשובים הבטנו למעלה!
ליבי, ככוס, ביראה נתמלא,
את דם חיי לגם. 205
הכוכבים אפלים, הלילה סמיך
פני נהגנו הלבין באביך
הטל נפל כדם.
עד שקרן הירח עלתה מהמזרח
וכוכב על פינת הקרן נח 210
ושילח אורו משם
אחד אחר אחד אל מול זה הירח
בלי להיאנח או לילל
פנה אלי בפני זאב חיוור
ובעיניו אותי קילל 215
מאתיים איש חיים סביבי
(אחד לא ילל או נאנח)
ובחבטה, נפלו בבעטה
כל אחד נשמתו פרח.
ואותה הנשמה מגופו התרוממה 220
אל עדן או שאול עליהן לגשת
וכשלידי חלפה הנשמה
היא שרקה כחץ מקשת.
חלק 4
"הנך מפחידני ספן זקן!
חושש אני מידיך ומרזונן! 225
והנך ארוך וגרום ושזוף,
כחול על שפת הים.
אני פוחד ממך ומבוהק עיניך
וידך כה דקה, כה חומה" –
"אל תפחד אורח-חתונה! 230
גוף זה לא הוטמן באדמה.
לבד, לבד, כה, כה לבד,
בים העצום לבדי
ואף קדוש לא הראה רחמים
על ייסורי נשמתי. 235
אנשי הרבים, כה יפים היו!
והנה מתים הם כולם:
ואלף אלפי יצורים מבעיתים
עוד חיו, ואני אתם.
צפיתי על הים המרקיב, 240
והסבתי את עיני;
הבטתי על הסיפון המרקיב,
והנה גופות אנשי.
הבטתי מעלה, מנסה להתפלל
אך בכל פעם שתפילה בי נוצרה 245
לחישה מרושעת חלפה והפכה
את לבי ליבש ונורא
עצמתי עפעפי, והשארתים חתומים
ופעמו גלגלי עיני
כי השמים והים, והים והשמיים 250
היו כמשא לי על שתי העיניים,
והמתים שם לרגלי.
הזיעה הקרה מגופם נמסה
לא רקבו, לא הסריחו הם:
והמבט בו אז הביטו בי 255
לא מש מעיניהם.
קללת יתום תמשוך אל השאול
מלאך ממלכות האמת.
אך לא! נוראה יותר מזו
היא קללה מעיניו של המת! 260
שבעה ימים, שבעה לילות ראיתי את זו הקללה
ובכל זאת גופי לא מת.
הירח עלה השמיימה
מתמיד עלה השמיים
ובעוד הוא עלה, נעמדו לצדו, 265
כוכב אחד או שניים.
קרניו צחקו על הים ההביל
כשטף כפור אפריל.
אך היכן שנפל צל הספינה
האש בלהבות את המים עינה 270
בצבע אדום מבחיל.
ומעבר לצל הספינה
ראיתי את נחשי הים:
מסלולם הלבן בהק כזהב,
וכשנסוג, האור השובב 275
נפל בפתיתים ונעלם.
ומעבר לצל הספינה
צפיתי בחי על בגדיו:
כחול וברקת, ושחור קטיפה,
הם שחו, התפתלו, וכל תעופה 280
הייתה כברק של אש-זהב.
הו יצורים חיים יפים! אין קול
לקרוא את יופיים
מעיין אהבה געש בלבי
ובשקט בירכתי אותם 285
בטוח בחסד מושיעי הקדוש
בשקט בירכתי אותם.
בזה הרגע של תפילתי
מצווארי הלפיתה משתחררת
האלבטרוס נפל ושקע 290
אל הים כגוש עופרת.
חלק 5
הו שינה! הרי דבר עדין,
נאהבת בכל העולם.
למלכתי מריה יינשאו מכאן הללי
על ששלחה את השינה מגן-עדן אלי 295
וכל גופי נרדם.
והדליים על הסיפון
שנותרו ריקים שם לבד
חלמתי שנתמלאו הם בטל
וכשהתעוררתי הגשם ירד. 300
שפתי נרטבו, גרוני קורר
בגדי נספגו מלמעלה למטה
בטוח הייתי כי בחלומי שתיתי
וגופי עדיין שתה.
זזתי מבלי לחוש את גפי 305
הייתי כה קל – כמעט
חשבתי שבשנתי אז מתי
והנני רוח ברוכת מתת.
ובמהרה שמעתי רוח רועמת:
היא באה ממרחקים 310
ובקולה הרעידה מפרשי
שהיו רגועים ודקים
אויר השחקים התעורר לחיים!
ומאות דגלי אש בהקו באור חם
מכאן לשם החלו לרוץ 315
מכאן לשם, מפנים לחוץ,
והכוכבים הרפים רקדו מסביבם
והרוח שבאה שאגה בחוזקה
המפרשים נאחזו כקני סוּף
והגשם ירד מענן שחור אחד 320
והירח כמעט וסיים לעוף.
העב השחור נבקע ועדיין
הירח עמד לצדו במסלול
הגשם נורה כמגובה של צוק
בברק נפל ללא איפוק 325
נהר רחב ותלול.
הרוח כלל לא נגעה בספינה
ועם זאת הספינה לא נחה
ותחת הברקים והירח
המתים שיחררו אנחה. 330
הם נאנחו ונעורו, הכל נעמדו
מבלי לנוע, גם לא העיניים
היה זה מוזר, אף בחלום
לראות המתים קמים כך אפיים.
ההגאי נהג, וספינתנו עוד נעה 335
ועם זאת משב לא נשב;
כל הספנים החלו עובדים על החבלים
אך כוח רצונם לא שב
הם הניעו גפיהם ככלי חסר חיים
היינו צוות נרקב. 340
גוויית בן אחי נעמדה לידי
ברכי נצמדה לברכה.
הגווייה ואני משכנו באותו החבל
אך דבר לי היא לא אמרה."
"הנך מפחידני ספן זקן" 345
"הירגע אורח חתונה שכמותך
לא היו אלה נשמות שבכאב ברחו
ולסבליהם שבו ובגופותיהם דרכו
אלא גדוד של שרפי ברכה.
כי בהגיע השחר – הם שמטו ידיהם 350
ונאספו סביב התורן כולם
וקולות מתוקים עלו אט מפיותיהם
ויצאו מהגופות לעולם.
סביב, סביב, עף כל קול מתוק
אל אור החמה עף כחץ חד 355
ואט אט הקולות החלו שבים
בערבוביה או אחד אחד.
לפעמים כנוסקת משמים
שמעתי את שירת הזמיר
לפעמים נשמעו כציפורים זעירות 360
אשר מילאו בקול מתיקות הזמירות
את הים ואת האוויר.
לרגע היה זה כשלל כלי תזמורת
עתה היה זה כחליל בודד
ועתה היה זה כשירת המלאך 365
מולה כל גן-עדן עומד.
הכול פסק ועוד המפרשים דגלו
ועד הצהריים ליווני צליל משב
צליל כשל פלג נסתר
בחדשי שלכת הסתיו 370
אשר העצים הנמים בשעת ליל
לשירתו מקמרים את הגב.
עד אמצע היום בשקט שטנו
ועם זאת מעולם משב לא נשם
לאט ובבטחה נעה הספינה 375
מונעת מגלי הים.
מארצות הערפל והשלג
תחת השדרית, בעומק הים
ליוותנו הרוח: הייתה זו היא
שהניעה הספינה מאי-שם 380
ובאמצע היום המפרשים ניצבו דום
והספינה נדמה גם.
השמש ניצבה היישר מעל התורן,
והספינה לים דבקה: אך בדקה
היא החלה לנוע 385
בתנועה חזקה כמהדף מכה
קדימה אחורה, חצי אורכה
בתנועה חזקה כמהדף מכה.
ואז כסוס בצהלתו
לפתע היא זינקה 390
דמי נזרק אל תוך מוחי
ונפלתי בשתיקה
כמה זמן שכבתי בזה המקום
איני מעז להודות
אך כשחיי שבו לגופתי 395
שמעתי וכך גם הניחה נשמתי
באוויר שני קולות.
"האם זה הוא" אמר הראשון
"האם זהו האדם שביצע את הפשע?
אשר בחצו המבחיל הִכָּה והפיל 400
את האלבטרוס חסר הישע?
הרוח השוכנת לבדה
בארצות הערפל והשקט
אהבה את הציפור שאהבה את האיש
שהרג אותה בקשת" 405
הקול השני היה עדין יותר
עדין כמתק צוף:
וכך אמר, "האיש כבר התחרט
ובחרטה יהא רדוף."
חלק 6
קול ראשון
"אך אמור לי, אמור לי, הגד שנית, 410
קולך הנעים יחודש-
מה גורם לספינה לשוט כה במהרה?
כיצד האוקיאנוס נרגש?"
קול שני
"הוא עודנו כעבד לפני אדונו
לאוקיאנוס אין כל דחף; 415
עינו הכבירה בדממה גמורה
אל הלבנה נשלחת.
והוא לא ידע לאן הוא ייסע;
הלבנה מכווינהו בשלווה או בתוהו.
ראה זאת אחי! באיזה הוד מלכותי 420
ממרומים היא כך רואַהוּ."
קול ראשון
"אך מדוע להניע הספינה כה מהר
ללא כל גל או רוח?"
קול שני
"האוויר נחתך כך לפניה
ומאחור אינו פתוח. 425
עוף אחי עוף, הגבה טוס
או שנאחר
משום שאט-אט הספינה תשט
אם שיכרון הספן יישבר"
התעוררתי ואנו שטנו עוד 430
כבמזג אוויר נעים
חלף כבר היום ועם הירח במרום
יחדיו עמדו המתים.
הכל עמדו יחדיו על הסיפון
כיאה לצינוק מדמנה 435
ובי הביטו בעיניהם הקרות
שבהקו בלבנה.
הכאב, הקללה, שגרמו למותם
כלל לא חלפו מעולם
לא יכולתי להסיר עיני מהם 440
או מעלה לתפילה להפנותן.
ועתה הכישוף נותץ: ושוב
נראה האוקיאנוס ירוק
ועם זאת נדמה היה,
כשהבטתי רחוק- 445
כאחד אשר על שביל בודד
הולך פוחד וחרד
ולאחר שהביט לאחור באחת
שנית ראשו לא ייסובב:
שכן הוא יודע ששד נורא 450
קרוב מאחוריו צועד
אך במהרה נשבה הרוח עלי
בלי קול ובלי תנועה
מסלולה לא על הים היה
בגל או בצל לא נראה. 455
ללחיי אוויר, לשערותיי ריקוד,
כצהלת האחו באביב
הוא התערבב כה מוזר עם כל פחדי
אך כה מזמין מסביב
מהר, מהר הספינה עפה 460
אך כל תנועתה שלווה
מהר, מהר הרוח עפה
ועלי בלבד נשבה.
הו! חלומות עונג! האם
את ראש המגדלור רואה אני? 465
הזו הגבעה? הזה הנקיק?
הזו ארצי שלי?
שטנו אל שפת הנמל
ואני מתפלל ובבכי ממרר
הו הלוואי ער אני, אלוהי! 470
או הלוואי ולא אתעורר.
מפרץ הנמל היה צלול כזכוכית
כה חלקה הייתה כסותו
ועל המפרץ אור הירח רבץ,
וצל הירח אתו. 475
ההר הסלעי בהק, והכנסייה אתו,
היא שניצבה מעל הסלעים.
הירח נסק בשתיקתו
ותרנגול-השבשבת הרעים.
המפרץ היה לבן באור שתקן 480
עד שעלו ממשכנן
אלפי צורות, שבאו כצללים
בצבעי הארגמן.
מרחק קטן מהחרטום
שם צלי הארגמן עצרו ריחופם 485
הסבתי עיני אל הסיפון
אלוהי! מה ראיתי שם!
כל גוף שכב פרקדן, פרקדן ללא חיים
ואז, בשם הקדוש לעד!
אדם של אור, אדם שרף 490
מעל לכל גוף נעמד.
להקת שרפים זו, כל אחד נופף ידו
היה זה מראה אלוהי!
הכל עמדו כאותות על הקרקע,
כל אחד הוא אור מופתי; 495
להקת שרפים זו, כל אחד נופף ידו
אך קול הוא לא השמיע.
בלי קול, אך הו! שתיקה זו,
מנגינה בלבי הפעימה.
אך במהרה שמעתי קול צהלת משוטים, 500
ונווט קורא קריאה;
ראשי נסוב אל זה המקום
והנה סירה מופיעה.
הנווט ובן הנווט
מתקרבים ובמהירות שועטים: 505
אלי שבשמיים! איזו שמחה
שלא יכלו לשבשה המתים.
ראיתי שלישי – שמעתי קולו
היה זה הנזיר מנעים הזמירות
הוא שר בקול את המנוניו היפים 510
אשר הוא יצר ביערות.
הוא יזכה את נשמתי, הוא ימחה
את דם האלבטרוס.
חלק 7
הנזיר הטוב החי ביערות
היורדים אל מדרון הים 515
בחזקה הוא מרים את קולו הנעים!
והוא אוהב לשוחח עם ימאים
הבאים מארצות אי-שם.
הוא כורע בבוקר, בצהרים וערב-
לכרית ברכיו הוא נכון 520
זה הטחב המסתיר נפלאות
את ריקבון גדם האלון
הדוגית קרבה: שמעתים אומרים
"מה מוזר, אני נלהב!
מהיכן באים האורות היפים 525
השולחים אותות עכשיו?"
"מוזר, בשם הקדוש לי!" אמר הנזיר-
"לקריאותינו לא ענו הם!
הסיפון נראה עקום! וראו המפרשים,
כה דקים הם, כה שקטים הם! 530
מעולם לא ראיתי דבר שכזה
אלמלא ייתכן ואכן הם;
מתים כשלדי עלים חומים
אשר על פלגי היערות זורמים
כשענף הקיסוס משלג כבד 535
והינשוף על הזאב מתחתיו שועט
כי טורף הוא לזאבה את הגורים"
"אלוהים אדירים!" (הנווט ענה)
"כה שטני הוא המבט
אני מבועת"- "המשך, המשך!" 540
ענה הנזיר לנווט.
הדוגית קרבה אל הספינה,
אך אני לא דיברתי ולא נעתי
הדוגית קרבה תחת הספינה
ומיד קול שמעתי. 545
תחת המים רעם הוא יותר
רועש ואף נורא
הוא פגע בספינה ופיצל את הסיפון
והספינה כעופרת שקעה.
המום מזה הקול הנורא 550
שים ושמיים הרעיד
כאדם שטבע, לפני ימים שבעה
צף על הים גופי
אך מהיר כחלום, גופי נמצא
על אותה הדוגית. 555
מעל למערבולת, שם שקעה הספינה
הדוגית סבה סביב.
והכול רגע, מלבד ההר
שאת הד הרעם השיב.
הנעתי שפתי – הנווט צווח 560
ובפרכוס נפל
הנזיר הקדוש הרים את עיניו
ונשא תפילה אל-על.
לקחתי את המשוטים: ובן הנווט
אחוז הפלצות 565
צחק בקול חזק וכל הזמן,
עיניו היו מרצדות.
"הא, הא" הוא אמר "אין זה מוזר,
השטן מכיר מלאכת משוט"
ועתה, על אדמת ארצי 570
עמדתי זקוף!
הנזיר ירד מהדוגית
וניצב לידי שפוף.
"הו חמול עלי חמול נזיר קדוש"
הנזיר הצליב גבה. 575
"ספר נא" אמר "אנא ספר-
איזה אדם אתה?"
מיד חזות פני עוותה
בתופת ייסורים.
וחייב הייתי לספר סיפורי, 580
וכאבי היו משוחררים.
מאז מדי שעה או יום
בו שבים לי ייסורי;
כמו היו, בלב בוער,
אספר את סיפוריי. 585
עובר אני, כלילה, מארץ לארץ;
יש בי כוחות מוזרים לדיבור;
באותו רגע בו רואה אני את פניו
אני מכיר את האדם שלהקשיב לי חייב
ולו אני מספר את זה הסיפור 590
איזו המולה פרצה מהדלת!
אורחי החתונה בקול צוהל
אך בחופה, בגן, הכלה
ושושבינותיה שרות לאל,
ושמע את קול הפעמון 595
חייב אני להתפלל!
הו אורח חתונה! נשמה זו הייתה
לבדה בים הכביר
כה בודד זה היה, גם אור האל שם
היה דבר נדיר. 600
הו מתוק יותר מסעודת החתונה
מתוק זה יותר עבורי
להלך יחדיו אל הרציף
וחברה טובה עמי!-
להלך יחדיו אל הרציף, 605
ויחדיו לשאת תפילה.
בעוד כל אחד מאבותיו קדים
זקן, חברים, טף וילדים
ונערות בצהלה.
להתראות! אומר רק זאת 610
לך אורח-נישואין
תפילה הוא נושא ואוהב הוא שווה
גם אדם גם חיה וגם ציפורים
תפילה הוא אומר ואוהב הוא יותר
גם קטן וגם גדול 615
משום שהאל טוב הלב שאותנו אוהב
יצר ואוהב הוא הכול."
הספן, שעינו ברקה
וזקנו, מגילו, האפיר מזמן,
הלך: ועתה אורח החתונה 620
פנה מדלת החתן
הוא היה כאדם שנטש את חושיו
והלך הוא מהומם
אך אדם חכם יותר ונוגה יותר
למחרת הוא קם. 625
1798
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה