יום רביעי, 16 בדצמבר 2015

שערו הנורא של הארולד, מתוך - אגדות אמתיות 2

הסיפור שלנו היום לוקח אותנו הרחק הרחק, אל ארצות הצפון הקרות של מערב אירופה. מקום שבו החורף שולט ביד רמה והשלג מכסה את הגבעות כמעט כל השנה. במקום הזה, לפני למעלה מאלף ומאה שנה, חיי החקלאים האמיצים שבחרו לבנות שם את בתיהם היו קשים עד מאוד. לא בגלל שעבודת האדמה הקפואה הייתה כמעט בלתי אפשרית, ולא בגלל שביערות ובערבות שבסביבה שוטטו דובים וזאבים מסוכנים. לא ולא, החיים בכפר היו כמעט בלתי אפשריים בגלל אויב פרוע ומסוכן הרבה יותר מדובים וזאבים – הוויקינגים.
הוויקינגים היו שבטים של לוחמים אמיצים שהחיים בארצות הכפור הפכו אותם כל כך קשוחים, שלעיתים הם אפילו נלחמו במהלך סופת שלגים בלי חולצה. מכיוון שהם היו כל כך חזקים בהשוואה למשפחות החקלאים שהתגוררו בסביבתם, הוויקינגים החליטו שהם לא צריכים למצוא עבודה למחייתם ובמקום זאת, בכל פעם שהם היו צריכים מזון או בגדים, או סתם כשלמישהו מהם התחשק בכך, בחרו להסתער בפראות על הכפרים שבסביבתם, לבזוז ולגנוב כל מה שמתחשק להם ולהרוס את כל מה שלא. משאירים מאחוריהם הריסות ושברים.
היחידים שהיה להם היה די כוח להתנגד לשודדים הוויקינגים האלה, היו שרי המלחמה של הצפון. ראשי שבטים חכמים שאספו סביבם את מיטב הלוחמים של הצפון. הם גרו באולמות עץ גדולים שבמרכזם תמיד בערה מדורה גדולה, ונהנו ממסיבות פרועות שבהן הבשר והיין נשפכו מהשולחנות מרוב שפע. בתוך אחד האולמות האלה, בתוך אחת החגיגות האלה, סיפורנו מתחיל.
החגיגות הפעם היו שמחות במיוחד; הלוחמים האמיצים שבו משדה הקרב כמנצחים והם הרשו לעצמם לאכול, לשתות ולהתפרע בהתאם. חזירי בר ואיילים העלו עשן מעל המדורה, גביעים שלמים של יין התרוקנו בלגימות גדולות ומעל להמולה ולשמחה נשמע קול נגינתו של המשורר המלכותי, ששר שירי ניצחון שנכתבו במיוחד לאירוע.
על הכס הגדול בראש השולחן, המלך הארולד הרשה לעצמו סוף סוף, אחרי שניצח את כל אויביו של אביו המנוח האלפדן השחור, לעטות על שיערו הגולש והיפה את כתר המלוכה. כדי להודות לחייליו האמיצים הוא חילק לכולם טבעות זהב, אותן שמר על זרועותיו.
אז לפתע ההמולה והנגינה הופסקו בשתיקה מתוחה. אחד הלוחמים שאל את הרולד: "עכשיו, משניצחנו את כל אויבנו, מה היעד הבא שירצה הוד מעלתו לכבוש?" הכל שתקו. אפילו המשורר המלכותי המתין בציפייה דרוכה לשמוע את תשובתו של הארולד.
הארולד חשב על כך היטב. הוא ירש את כסאו של אביו כשהיה רק בן עשר ומאז ועד היום הזה, כל מה שהכיר היה חיי המלחמה. עכשיו, כשהיה כבר עלם צעיר ונאה, החליט הארולד שהגיע הזמן  להתחתן ולהקים משפחה. "היעד הבא שלכם, חיילים אמיצים שלי הוא לחפש בכל ארצות הצפון אחר הנסיכה היפה והטובה ביותר בכל הממלכה, כדי שאוכל לשאת אותה לאשה." מיד אחרי-כן, רעשי ההילולה חזרו למלא את האולם, והם לא נרגעו עד שאחרון הלוחמים נרדם על בטנו המלאה.
כעבור מספר שבועות, החלו שליחיו של המלך לחזור אליו עם בשורותיהם. בזה אחר זה, הם סיפרו להארולד השמח על הנסיכות השונות בממלכות השכנות. המלך שמע את דיווחיהם אבל מיהר לדחות אותם בזה אחר זה, נסיכה אחת לא הייתה יפה מספיק, משפחתה של נסיכה אחרת לא הייתה עשירה מספיק, ונסיכה אחרת הייתה אמנם יפה ועשירה, אך נאמר עליה שהייתה נסיכה מרושעת מאוד שרדתה בכל מי שפגשה.
לבסוף הגיע תורם של החיילים שנשלחו לארץ הורדלנד. "מלכי היקר," אמר אחד החיילים, "אמנם מצאנו כי ביתו של המלך אייריק, גידה מחפשת חתן, אך אין טעם לספר לך על כך, כי יש לה בעיה"
"בעיה?" שאל המלך, "האם היא מכוערת כמו טרול?"
"בהחלט לא," השיב החייל, "היא יפה יותר מכל נסיכות הצפון!"
"אם כן, האם היא מרושעת ואכזרית כמו וויקינג?"
"ממש לא, הוד מעלתו, בכל הארץ לא תמצא עלמה טובה ומנומסת ממנה"
"אז מה הבעיה, אם כן?" תמה המלך, ומשראה שהחייל ממאן לדבר האיץ בו "דבר כבר! האם הכפור הדביק את לשונך?"
"ובכן..." מלמל החייל המפוחד, "הבעיה היא... שגידה - זה שמה של הנסיכה - היא מאוד מאוד... איך להסביר זאת... חכמה"
"חכמה?" שאל המלך הארולד שממש התחיל להתרגז, "ולמה שלי תהיה בעיה עם נסיכה חכמה?"
"הרי זה ידוע, הוד מעלתו, שיש להיזהר מאוד מנשים חכמות. הן אף פעם לא מרוצות, ותמיד רוצות שתתאמץ כדי לשפר את התנהגותך ושתגדיל נכסיך ומלבד זאת" הוסיף החייל בחשש, "נסיכות חכמות יכולות גם לסרב לחיזורים - אפילו של מלך אמיץ וגיבור שכמותך..."
"אני לא מפחד!" השיב המלך בגאווה "תראו איזה שיער יפה יש לי, אף נסיכה לא תוכל לעמוד בפני השיער היפה שלי" ועם המילים האלה, הארולד הסיר את הכתר של אביו וניער את רעמתו המרהיבה. מיד לאחר מכן, ציווה שיכינו את הסוסים למשלחת מלכותית אל ארץ הורדלנד.
המלך אייריק קיבל את הארולד לאולמו בזרועות פתוחות. הוא ציווה שיכינו את האולם למשתה מפואר לכבודו של האורח. מזה זמן רב הוא חיפש נסיך ראוי לבתו גידה והיא, בפיקחותה, סירבה לכל אחת מהצעותיו. לא עבר זמן רב והארולד הוזמן לפגישה אישית עם הנסיכה גידה, שאחריה, אם הנסיכה תסכים לנישואין, יערך המשתה.
בצעדים גדולים של מלך נכנס הארולד אל חדרה של הנסיכה. אך, משראה את גידה, כל עוצמתו המלכותית נשברה. עלמה כל כך יפה, הארולד לא ראה מימיו. הנסיכה לעומת זאת, למרות שבהחלט העריכה את יופיו של הארולד, לא התרשמה כל כך מכניסתו.
"אז מה?" פנתה אליו בקרירות "אבי שוב חושב שהוא מצא לי חתן?"
"לא סתם חתן" השיב הארולד שהצליח להשיב לעצמו את עשתונותיו, "אני הארולד מבית גודרודארסון, בנו של הלפדן השחור! ניצחתי את כל אויביו של אבי ועכשיו אני מחפש אישה שתהיה ראויה לשבת לצדי על כס המלכות"
הנסיכה נשארה אדישה לחלוטין להקדמה המכובדת הזאת, שניכר היה שהארולד התכונן רבות כדי לבצעה כהלכה. "על כס מלכותך?" אמרה בזלזול "ועל איזו ממלכה בדיוק אתה מולך?" הנסיכה, שקראה מספיק ספרים וראתה מספיק מפות כדי לדעת בדיוק מה קורה בארצות הצפון, ידעה שממלכתו של הארולד אינה אל אוסף של גבעות, שכל האיכרים בסביבתה חוששים מפשיטות הוויקינגים הנוראיות.
"אני ניצחתי את כל המלכים האחרים של ארץ ווסטפולד!" השיב המלך, גאוותו פגועה במקצת.
"ווסטפולד, אתה אומר?" חייכה הנסיכה בשעשוע, היא ידעה שווסטפול היא ארץ קטנטנה בחלקו הדרומי ביותר של ארצות הצפון, "עליך להבין שכשאמרתי ממלכה התכוונתי משהו כמו ממלכת שוודיה של אריק כובע-חזק, או כמו ממלכת דנמרק של גרום הזקן, אלה ממלכות מכובדות שמלכותיהם שוכנות בארמונות גדולים ולא באולמות עץ רעועים. המלכים בארצות האלה מספקים הגנה מפני הוויקינגים לכל השוכנים בתוך ארצם, ולא רק לחבריהם הלוחמים. אז, תודה רבה לך הארולד, אבל לא תודה, תמסור לאבי בדרכך החוצה שימשיך לחפש"
הארולד האמיץ קפא מרוב בושה, כניסיון אחרון הוא הסיר את כתרו המוזהב וניער את שיערו בתנועה שרק גרמה לנסיכה להתפקע מצחוק.
"בי נשבעתי" הוא אמר לעצמו בדרכו החוצה "שלא אחפוף, לא אסרק ולא אגזור את שערותי עד שתהיה לי ממלכה גדולה מספיק כדי להיות ראוי להתחתן עם הנסיכה גידה"
מבלי לומר מילה הוא יצא מביתו של המלך הלפדן עצוב ומושפל. כשחייליו שאלו אותו "לאן נלך עכשיו?", הוא השיב להם במילה אחת – "למלחמה!"
כך החלה המלחמה הגדולה של המלך הארולד. בזו אחר זו הוא כבש את הפיורדים הגדולים, היערות הרחבים והמישורים הרחבים של ארצות הצפון. הוא לחם ביבשה על גבי סוסו השחור ובים על ספינת הדרקון המלכותית שלו. לא עבר זמן רב והשמועה על  "הארולד בעל-השיער-הנורא" התפשטה בכל ארצות הצפון, וכולם ידעו על המלך ששערו הפרוע מתנופף מאחוריו בזמן שהוא מסתער ומחסל את כל אויביו.
כפרים שלמים, כשרק ראו את דגלו של הארולד מתנופף באופק, מיהרו להניף דגלים לבנים בכניעה, ולוחמים רבים, בחיפוש אחר תהילה, הרפתקאות ואוצרות, הגיעו מכל קצוות סקנדינביה להילחם בשורותיו של המלך.
אבל הארולד לא הסתפק בכיבוש האדמה בלבד, ומכל מחוז אותו כבש הוא דאג לגרש את כנופיות הוויקינגים, ולספק הגנה לעתיד בתמורה לכך שהם ישמרו על החוקים ועל השקט בארצו. מהמיסים שאסף הוא הפך למלך עשיר מאוד וכל מי שזכו לחיות תחת שלטונו נהנו משנים של שלום ושגשוג.
אבל הארולד לא הסתפק גם בזה, והוא המשיך את מסעותיו הלאה, עד שלאחר עשר שנים של מלחמה, הצליח לכבוש את כל ארצות הצפון ולאחד את הממלכה.
בשלב הזה שיערו היה כה ארוך ופרוע שלא ניתן היה להסיר את הכתר המלוכלך מראשו, ובין צמותיו העבות ניתן היה למצוא גם עלים יבשים, ענפים ואפילו אבן אחת או שתיים.
לבסוף, כשכל הארץ הייתה בטוחה תחת שחטונו, חייליו שאלו אותו "הוד מעלתו, הארולד בעל-השיער-הנורא, מה תרצה שנעשה עכשיו?"
"עכשיו," השיב הארולד לחייליו, "אני רוצה לעשות אמבטיה, להסתפר ולהתגלח!"   
החיילים הנאמנים שמחו לחמם את המים לאמבטיה. אף אחד מהם לא היה מוכן להודות זאת בפני המלך, אבל השיער שלו כבר ממש הסריח ולא כל כך היה נעים לעמוד בחברתו.
כשיצא המלך מאוהלו נקי ומסופר, מגולח ומסורק, כל החיילים כה התפלאו מהשינוי שהם הכתירו אותו פה אחד בשם "הארולד יפה-השיער".
כך, אחרי עשר שנות מלחמה, חזר הארולד לביתו של המלך אייריק לבקש בשנית את ידה של בתו גידה.
במשך כל השנים האלה, גידה עקבה בדריכות אחרי כיבושיו הארולד, היא התרשמה מאוד מאומץ הלב שלו, מיכולת ההנהגה שלו, ומהסדר והשלום שהשאיר בארצות אותן כבש. וכך, בשקט בשקט, גם היא התאהבה בו.
כשהשניים ראו זה זו אחרי עשר שנים, הם התחבקו כאילו מאז ומעולם נועדו זה לזו. הוא שכח את ההשפלה שספג ממנה, והיא שכחה את הפרא המגושם שמלמל בחדרה לפני עשור.
השניים נישאו בסעודה ענקית כמותה הצפון לא ראה מעולם, והם מלכו זה לצד זו באהבה וחמלה במשך שנים רבות.  
הממלכה אותה הארולד איחד בשנת 880 קיימת עד היום. אנחנו קוראים לה – נורבגיה.  

והוויקינגים? אלה שלא נפלו לרגליו של הארולד, או ברחו מפניו הרחק, מצאו סוף סוף עבודה מכובדת כשכירי החרב האמיצים והחזקים בכל אירופה. הם שמרו על הגדולים שבמלכים, לחמו במלחמות הגדולות בהיסטוריה, ואפילו השתתפו במסעות הצלב. אבל זו כבר אגדה אחרת, עליה נספר במקום אחר.  

לקריאת אגדות אמתיות נוספות לחצו כאן