לתחילת הספר
מתקדמים
בזמן, ופונים צפון-מערבה במרחב אל העיר הבאה - עיר הפרסים או, כפי שהיוונים קראו
לה - פרספוליס. יש משהו מוזר בשם זה: פרספוליס הוא שם יווני (פוליס=עיר ביוונית).
עבור תושביה של עיר זו היא הייתה פשוט פרס. האימפריה כולה כאילו הוכלה בתוך העיר,
שכן שם הוקם מושבו של המלך. עם זאת, היא לא הייתה עיר הבירה של פרס: תוך זמן קצר
הפרסים כבשו ערים נוספות, ובראש ובראשונה את בבל האדירה, שבמהרה אנו מוצאים אותה כמרכז
האימפריה הפרסית. אם כן - מדוע הוענק לפרספוליס מעמד מיוחד?
עלינו
לדון תחילה בתפיסה המנהלית של עיר זאת. בפרק הקודם דיברנו על החוקה הבבלית שפעלה,
בין השאר, לייצר איזון ושוויון בין הקבוצות השונות. בפרס אנו רואים רעיון דומה
בהקשר תיאולוגי: הפרסים הנהיגו את אחת הגישות הסובלניות ביותר בהיסטוריה כלפי
העמים השונים המתגוררים בתוכה.
הפרסים
רחשו כבוד רב כלפי האמונות השונות של התושבים בממלכתם. אכן, היה להם פולחן ייחודי
משלהם אשר במרכזו ניצב "האל העליון", או בפרסית – "אהורה מאזדה"
(כן, חברת המכוניות קרויה על שמו). עם זאת, התפיסה התיאולוגית שלהם הייתה מורכבת יותר:
הם האמינו שמאבק קוסמי אדיר מתרחש על פני הארץ הזו, בין כוחות הטוב או האור לבין כוחות
החושך. תפיסה זו מבטלת את הפנים האינדיבידואליות של האלים השונים, הדתות והאמונות
השונות בתוך העיר, ומכילה אותן בתוך 'תמונת על' שהיא קוסמופוליטית באותה מידה שהיא
קוסמולוגית.
הפרסים
היו סובלניים ומבינים רק כשהייתה בכך תועלת לגבי עצמם. הם היו מודעים לאופן שבו
האימפריה שקדמה להם - הבבלים - נצטיירה בעיני העולם, ופיתחו כתגובה דימוי ציבורי
של עצמם כמשחררים הגדולים: אם הבבלים נהגו להגלות את העמים הכבושים מאדמתם כדי
שאלה לא יפתחו, או יחושו נאמנות לדבר כלשהו פרט לממלכה הבבלית, הרי שהפרסים נהגו
לשחרר את העמים שהם כבשו. הם התירו להם לחזור חופשיים אל בתיהם, ורק ביקשו בתמורה שאלה יספקו לאימפריה
חיילים ומיסים.
האם
זו חירות, או שמא רק מיתוג חדש של הכיבוש? דוגמה ידועה של עם ששוחרר כך הוא העם
היהודי אשר, בהצהרתו המפורסמת של המלך הפרסי כורש, הורשה לשוב לביתו ולעבודת בית
המקדש שלו. בין אם מדובר בתכסיס שיווקי או בסובלנות כנה, אנו יודעים שליהודים היה
כבוד רב לפרסים, והם אכן ראו בהם משחררים אמתיים.
דוגמה
נוספת להשפעה התרבותית של עיר הפרסים על תרבות העולם היא תרומתה לארכיטקטורה
האורבנית (והתיאולגית) של העולם. הפרסים, בהשפעת הבבלים, קיבלו את הרעיון שהעיר
אינה מקום של טבע, ושעל כן יש להכניס את הטבע לתוך העיר בדרך מתורבתת. תוצאתו של
רעיון זה הייתה גנים מופלאים אשר זיכו את מלכם בתואר "הגנן הגדול" – תואר
המהדהד את הגנן הגדול של המרחב החוץ-עירוני - אלוהים.
הגנים
הפרסיים נקראו 'פָּרָהדִיזֶה' –מכאן נבעו המילה האנגלית "Paradise",
והמילה העברית 'פרדס'. חישבו על המילה האנגלית Paradise
בהקשר לתרבות המערבית ועל המילה 'פרדס' בהקשר היהודי, צרפו למחשבה זאת את
הרעיון הפרסי של מלחמה ענקית בין הטוב לבין הרע– והרי לפניכם כל תרבות המערב ממשה
ועד ניטשה.
מחקר
ארכיאולוגי-בוטני שנערך לאחרונה בהריסות העיר פרספוליס גילה כי הצמחייה הדחוסה
שנשתלה בעיר הכילה עשבים, פרחים ופירות מכל קצוות האימפריה הפרסית שהגיעה בשיאה
מצפון הודו ומונגוליה ועד לטורקיה וסוריה; כך שבמובן מסוים, העיר פרספוליס באמת
הכילה את האימפריה הפרסית כולה.
תרומה
נוספת של הפרסים לתרבות המערב – לטובה או לרעה - היא פיתוח רעיון המשכנתא. כדי
להבין רעיון זה בהקשר העירוני, עלינו קודם כל לדון בכשל הכלכלי שהעיר יוצרת בהקשרים
אחרים. אמרנו שהעיר אינה מייצרת דבר, אלא רק מניעה דברים, משמשת כצומת לסחורות, לכספים,
למשאבים ולרעיונות. ככל שהעיר גדלה, גדלה גם כמות המשאבים שתושבי העיר זקוקים להם,
ופוחתת כמות המוצרים המיוצרים, שכן מספר האנשים הלא עירונים היצרנים פוחת. כך,
המבנה של העיר תמיד מייצר חוסר, חוב. כדי להתקיים, העיר, הופכת לגירעון מהלך.
הבבלים, ובראשם חמורבי, פתרו בעיה זאת על-ידי אספקה מתמדת של אדמות חדשות –הגדלת
השטח הפריפריאלי של העיר. הפרסים גם פעלו כך; אך במהרה הגיעו למצב שבו התחזוקה של האדמות החדשות, בעיקר
בגבולות המערביים (טורקיה, יוון ומצרים) הפכה ליקרה לא פחות. מרידות קטנות
והתקוממויות קמו חדשות לבקרים; ובעוד שלא היו גדולות מספיק כדי לערער אל שלטון
הפרסים, כל התקוממות כזאת דרשה גיוס חיילים, אספקת כסף ומזון לחיילים (על כל חייל הוטל
להביא לעצמו ביגוד ונשק). כך הפכו הגבולות
הגדולים של הממלכה לבעיה ולא רק לפתרון.
נחזור
למשכנתא: במקביל לגידולה של העיר גדל גם הביקוש למגורים בתוכה, ובאופן טבעי עלה גם מחירם של הבתים בעיר. לאיכר רגיל לא הייתה אפשרות
לשלם מחיר כזה, ולא הייתה לו אפשרות לחסור סכומים כאלה (כשם שלנו בישראל אין
אפשרות לחסוך את המשאבים הדרושים לקניית בית). הפתרון המקורי של הפרסים היה לספק
לאיכר כסף מראש בעבור, לדוגמה, היבול של שבע השנים הבאות. כך, האיכר יכול היה
לקנות לו בית בן שתי קומות בעיר, שקומת הקרקע תהיה חנות למכירת הסחורות שלו,
והקומה העליונה תשמש לו למגורים. במקרה שאחת משבע השנים האלה הייתה שנת בצורת, כפי
שקורה בממוצע אחת לשבע שנים – האיכר שהפך לאחרונה לתושב העיר לא יכול היה לשלם את
חובותיו לנושים. הוא יכול למכור את אדמתו, אבל מחירם של דונמים בודדים בפריפריה לא
השתווה לעלותה של דירה קטנה בעיר. כך, האיכר היה מחויב (מתוקף החוזה שחתם) למכור
את המשאב האחרון שנשאר לו - את עצמו. הוא הפך לעבד, ואדמותיו עברו לרשות
הנושים.
באופן
זה הפרסים המציאו תנועה המייצרת בהתמדה אדמות ועבדים - תנועה ההופכת את התושבים
עצמם לעבדים ומניעה את האדמות הקיימות מיד ליד - ללא הצורך המלוכלך בכיבוש שטחים
חדשים. לפי שיטה זו הסיכון של המלווה הוא אפסי, ולעומתו הלווה מסכןהכול.
יתרונם
הצבאי של הפרסים על פני העמים השונים היה בשימוש בחיילים השונים של ממלכתם,
לדוגמה: אם החיתים היו ידועים בכך שהם
רוכבים טובים המסוגלים לירות בקשת, אז לכל גדוד ניתנה יחידה של חיתים אשר ניצבה
ליד יחידות של רוכבי-כרכרות מצרים, חיילים רגליים מיוון, וכן הלאה. בגיוון הזה היה
יתרון וחיסרון, שכן מצד אחד היה בידי המצביא צבא גמיש היכול לבצע סוגים שונים של
מתקפות; אך מצד שני, היה על המפקד לצעוק 'קדימה!' בשבע שפות שונות בממוצע. אלכסנדר
השכיל לנצל חולשה זו בכך שביצע מתקפות פתע שהצריכו שינויים בפריסת החיילים בתוך
שדה הקרב - פעולה קשה במיוחד לצבא הפרסי, בהתחשב ברעש המלחמה ובקשיי השפה.
אנו
גם מוצאים לראשונה אצל הפרסים את קיומה של יחידת עלית, שנקראה "בני
האלמוות", משום שמעולם לא היו להם חוסרים במבנה. יחידה זו מוקמה לרוב בעיר
כמשמר הפרטי של המלך; אבל כאשר המלך יצא לאחד ממסעות הכיבוש שלו, הם היו לצדו (יחידה
זו חוסלה כמעט לחלוטין על ידי 300 ספרטנים).
המפגש הבא בהיסטוריה היה המפגש
בין היוונים והפרסים. זה היה מפגש רב תהפוכות, שכלל נצחנות כבירים והפסדים מרים
לשני הצדדים. 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה