הגענו לחלק המשלים את היסודות של הגשר וסוגר את שני הצדדים לכדי יחידה אחת. אחרי שסיימנו את הדיונים המקדימים על אופיים של המושגים כלא מוגבלים, הסדרנו את היחסים בניהם כיחסים מטאפוריים ולא יחסי זהות לוגיים, ראינו כי ישנן שני סוגים של דיכוטומיות - אנאליטיות וסינתטיות והראינו כיצד עם כל ניסיון לדיון דיאלקטי מוגבל רק לדיכוטומיות האנאליטיות, בעוד אנו יכולים לדון בשאר הדיכוטומיות מתוך המפגש הצנוע של הדיאלוג, עתה אנו יכולים להעלות אל הדיון את שלושת המושגים שאף תמונת עולם פילוסופית לא יכולה להיות שלמה בלעדיהם: אמת, פעולה ואמונה.
אקדים ואומר שבחרתי דווקא לא לחלק את החלק הזה לשלושה ריכבים נפרדים אלא לנוע מהאחד לשני באופן רציף כדי להדגיש בזאת את האופן שבו כל אחד מהמושגים האלה קשור עם השני.
מתוך ההבנה שהמושגים אינם יכולים להיות מוגבלים היות ומהותם נקבעת מהשימוש בהם וזה לא נפסק בשום שלב ואפילו מתרחש באופן פעיל בזמן החקירה, אנו יכולים להצביע על שני אופנים שונים שבהם ניתן להבין את האמת. לאמת המכילה את כל היישומים והאפשרויות של המושג, אשר אינה מבדילה בין שימוש מטאפורי לשימוש ליטראלי אלא רואה כשווה כל שימוש במושג, אפילו שימוש שגוי או כזה שסותר את עצמו, נקרא 'אמת של הרחבה'. תורת הפירמידות היא דרך לחדור אל תוך הפנים השונות של המושגים ולהסדיר באופן כזה שניתן יהיה להשוות בניהם ולעמוד על אופיים גם בלי לכלוא אותם בין גדרות ההגדרה.
עם זאת, כאשר אנו מסבים את המבט מהמושגים לשימוש במושגים הרי שבכל שימוש ושימוש, כאירוע חד פעמי המתרחש בנקודה אחת בזמן ובמקום, ומזווית אחת ומזיקה אחת, אנו מכירים בכך שאיננו יכולים להשתמש במושגים החיים והעשירים האלה, אלא בכל שימוש ושימוש אנו צריכים לקבל החלטה, לצמצם את מרחב המשמעות הקיים בתוך המושג להיבט אחד, שכיח או נדיר, מילולי או מטאפורי, חיובי או שלילי, של המושג. אנו נקראים לקבל החלטה. לייצר ייצוג של המושג במדגיש רק היבט אחד שלו, היבט אחד מאינסוף. זו האמת של הצמצום של המושג, היחידה הבסיסית המרכיבה, ביחד עם אחיותיה, את האמת של ההרחבה.
שאל 'מה הם המים?' והנה גועש ועולה כמעיין נובע עולם של חיים ושל דרכים ושל חומר. עולם של נביעה וזליגה וקרח ועננים. אך אם תהיה צמא ותבקש מים, מה לך ולכל השימושים האפשריים של המושג, כל שאתה חפץ בו הוא מים, בצורתם המצומצמת של השימוש המסויים, שאינו דורש מים מזוקקים, או מינראלים. אלא מים, רק מים.
מכאן שרגע השימוש הזה, כצמצום, הינו פעולה היוצאת מהמרחב האפשרי אל המרחב המעשי. מהמרחב האינסופי של אופני ההסתכלות השונים על כל מושג ומושג, אל המרחב הרגעי, החד פעמי והמוחשי של השימוש במושג. או, במושגים אריסטוטליים, מהכוח (פוטנציה) אל הפועל (אקטואציה).
אם ננסה לעמוד על התנאים המניחים את אפשרותה של פעולה מסוג זה, עלינו להכיר בכך שפעולה זו נעה מהמטאפיזי - מהמרחב של האפשרויות הקיימות אל הפיזי - אל המוחש, אל האירוע, הרגע של ההתרחשות, היחידה המונאדית של העולם הנקודה הנעוצה בכאן ובעכשיו הייחודיים שלה.
אם אכן פעולה היא צורה של צמצום מהכוח אל הפועל, מהאפשרות הכללית אל המקרה הפרטי, מהמטאפיזי אל הפיזי, אז ישנה משמעות מהותית אל האופן שבו הפועל, מבין את המושגים. שכן, ישנו יחס בלתי נמנע בין האופן שבו האדם מבין את המושגים שבהם הוא משתמש אל האופן שבו הוא משתמש בהם בפועל. האופן הזה של ההבנה הינו האמונה של הפועל. כדי להבין נקודה זו הבה נניח אדם בתוך חדר עם דלת אחת. עכשיו נוסיף את ההנחה שאדם זה לא מאמין שישנה דלת - האם הוא יוכל אי פעם לצאת מחדרו? או לחילופין, אם הוא מאמין שהדלת נמצאת במקום אחר מהמקום שבו הדלת נמצאת, הוא יכול לבלות את כל חייו בניסיון ללחוץ על הקיר או הארון, אך אם לא יאמין שלפחות ישנה אפשרות שקיימת דלת במקום אחר, הוא לעולם לא יוכל לצאת.
במובן זה, בהיעדר אמונה לא תיתכן פעולה. אני כותב משום שאני מאמין שישנה משמעות למילים אותן אני כותב, משום שאני מאמין שישנם בני אדם אחרים המסוגלים להבין את המילים האלה.
אמונה במובן זה היא הנחת אמת או הנחת קיום של דבר מה. להאמין באלוהים משמע לייחס לו קיום. להאמין למשפט משמע לייחס לו אמת. אמונה המובנת כך, אין לה דבר עם המציאות אלא כהנחת היסוד ההכרחית לקיום הפעולה. אדם המאמין שישנם שדים האומרים לו ללכת ולרצוח ומסיבה זו הוא הולך ורצח. אין לקיומם או היעדר קיומם משמעות אלא מתוך כך שהם הובילו לפעולה. כל אדם חי באמונה. אינני יכול לאכול אם אינני מאמין בקיומו של מזון, אך אמונה זו אינה אוביקטיבית, אלא היא קיימת במרחב הסובייקטיבי של הפועל. אלה הן הפעולות אשר נובעות מהאמונות הללו המתרחשות בעולם האובייטיבי.
מסיבה זו אין שתי אמונות זהות, שכן כל אחת מצורות האמונה של המאמינים נובעת מהבנה אחרת של אופיים של המושגים המרכיבים את האמונה, אדם אחד מאמין באלוהי אברהם יצחק ויעקב, וחי את חייו בצניעות ומתוך כבוד לרעיו בני האדם ואדם אחר מאמין באותו האל, דרך האספקלריה היחודית של חייו, ויוצא מתוך אמונה זו למלחמה בחדש. האל שבו האדם הזה מאמין, אותו האל הנורא והאכזר, יכול להיות קיים ויכול לא להיות קיים, אבל הכדורים שאותו אדם יורה קיימים, לחיצתו על ההדק מתרחשת.
כך אנו יכולים לראות שהשיח הנוגע לאמת הינו עקר במובן מסויים, שכן האמת היא הנחת יסוד בלתי נמנעת של כל פעולה. מתוך כך אנו יכולים להסיט את הדיון הפילוסופי מהאמת אל האמונה ולשאול איזו אמונה הינה ראוייה. לא ראוייה במובן של במוססת על מושגים ברורים ומובחנים, שכן אין כאלה מושגים אלא רק ייצוגים של מושגים נראים כך, אלא במובן של אילו פעולות מתחייבות מהאמונה הזו בידיו של אדם זה.
אמונה היא החלק האחרון ביסודות הגשר שבנינו, היא מגשרת בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי בכך שהיא הופכת הבסיס ההחרכי לפעולה, הפעולה המצמצמת את מרחב האפשרויות המטאפיזי לפיזיקה של ההתרחשות. פעולה כזו אפשרית היות והאמת של המושגים הינה בלתי מוגבלת כאמת של הרחבה המורכבת מריבוי אינסופי של שימושים במושגים אשר כל אחד מהם מכיל אמת של צמצום.
כך אנו מגשרים בין עולם החוויה ולעולם ההוויה, בין האוביקטיבי לסוביקטיבי, בין האפשרי למעשי. כך אנו יכולים לחצות את התהום. באותו האופן שבו אנחנו חוצים אותה בכל פעם שבה אנו מבצעים פעולה או מבקרים אמונה.
שכן כל דבר שמישהו מאמין בו קיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה