יום ראשון, 30 ביולי 2017

עזרא פאונד / Cantico del sole

המחשבה על איך אמריקה תהיה
אם לקלאסיקות הייתה תפוצה רחבה
            מטרידה את שנתי,
המחשבה על איך אמריקה,
המחשבה על איך אמריקה,
המחשבה על איך אמריקה תהיה
אם לקלאסיקות הייתה תפוצה רחבה
            מטרידה את שנתי.
Nunc dimittis, עתה שחרר את עבדך
עתה שחרר את עבדך
        שייפרד לשלום.
המחשבה על איך אמריקה,
המחשבה על איך אמריקה,
המחשבה על איך אמריקה תהיה
אם לקלאסיקות הייתה תפוצה רחבה...
                        נו טוב!
                        היא מטרידה את שנתי.

יום שבת, 8 ביולי 2017

דמיון מת מדמיין, סמואל בקט

Image result for samuel beckett
שום זכר בשום מקום של חיים, אתה אומר, פה, שום קושי שם, דימיון עדיין לא מת, כן, מת, טוב, דיון מת מדמיין. איים, ימים, תכלת, ירוקת, הבזק אחד ונעלם, ללא סוף, השמט. עד שהכול לבן בלובן הכיפה. שום דרך להיכנס, תיכנס, מדוד. קוטר מטר, מטר אחד מהקרקע לפסגת הקימור.  שני ניצבים בזוויות ישרות AB CD מחלקות את הקרקע הלבנה לשני חצאי עיגול ABC BDA. על הקרקע שוכבות שני גופות לבנות. לכל אחת חצי עיגול משלה. לבנים גם הכיפה והקיר העגול בגובה ארבעים וחמישה סנטימטרים ממנו היא בוקעת. צא שוב החוצה. כיפה פשוטה, הכול לבן בלובן הכללי, תחזור פנימה. דפוק. נוקשה בכל מקום. צלצול כפי שבדמיון מצלצל צלול של עצמות. לאור שהופך הכול לכה לבן אין מקור נראה לעין, הכול זוהר באותו זוהר לבן, קרקע, קיר, כיפה, גופות, אין צל. חום עז, המשטח חם אך לא לוהט למגע, הגופות מזיעות. צא שוב החוצה, תחזור, הבד הקטן נעלם, התרומם, הוא נעלם, הכול לבן בלובן הכללי, רד, כנס חזרה פנימה. ריקנות, דומיה, חום, לובן, חכה, האור מתעמעם, הכול מחשיך יחדיו, קרקע, קיר, כיפה, גופות, נגיד עשרים שניות, כל האפורים שיש, האור כבה, הכול נעלם. באותו הזמן הטמפרטורה יורדת, לכיוון המינימום שלה, נגיד דרגת-הקיפאון, באותו הרגע שמגיעים לשחור, מה שיכול להיראות מוזר. המתנה, פחות או יותר ארוכה, אור וחום שבים, הכול הופך לבן לוחם ביחד\ קרקע, קיר, כיפה, גופות, נגיד עשרים שניות, כל האפורים שיש, עד שאנו חוזרים לאותה דרגה בה היינו כשהנפילה החלה. הפוגה, פחות או יותר ארוכה, היות ויכולות להיות הפוגות, כפי שמלמד הניסיון, בין סוף הנפילה וראשית העלייה, הפוגות בעלות אורכים שונים, הנעים בין שבריר של שניה למה שנראה, בזמנים אחרים, במקומות אחרים, כנצח. אותה הערה גם תקפה לגבי ההפוגה האחרת, זו שבין סוף העלייה ותחילת הנפילה. הקיצונים האלה, ככל שהם נמשכים, הם די יציבים, מה שבמקרה של הטמפרטורה יכול להיראות מוזר, בהתחלה. זה גם אפשרי, הניסיון מלמד, שהעלייה והירידה יעצרו לרגע בכל שלב ויסמנו הפוגה, פחות או יותר ארוכה, לפני שזה ימשיך, או יחזור לאחור, העלייה עתה נופלת, הנפילה עולה, כל אחד בתורו עד שיושלמו, או עד שיעצרו בנקודה מסומנת אחרת להפוגה, פחות או יותר ארוכה, לפני שימשיכו, או יחזרו לאחור בשנית, וכן הלאה, עד שלבסוף נגיע לקיצון אחד מהשניים. ווריאציות כגון אלה בין עליה והנפילה, מתחברים באינספור מקצבים, המלווים את המעבד מלבן וחם לשחור וקר, ולהיפך. הקיצונים בלבד הם יציבים כפי שמודגש על ידי הרטט שניתן להבחין בו כאשר הפוגה מתרחשת בשלב ביניים כלשהו\ לא משנה באיזו דרגה ובאיזה משך. אז הכול רוטט, קרקע, קיר, כיפה גופות, בגון אפר או עופרת או בין השניים, כפי יכול להיות. אך על פני הכול, הניסיון מלמד, מעברים לא בטוחים כגון אלה אינם שכיחים. ובדרך כלל, כשהאור מתחיל להיחלש, וביחד איתו החום, התנועה ממשיכה ללא עצירה עד אשר, במהלך משהו כמו עשרים שניות, אנו מגיעים לחושך מוחלט ובאותו הרגע גם נגיד לדרגת-קיפאון. אותה הערה תקפה גם לתנועה המהופכת, אל עבר חום ולובן. השכיח ביותר אחרי תנועות אלה הוא הנפילה או עליה עם הפוגות של משך משתנה באפורים הקודחים האלה, בלי שום שלב של חזרה לאחור. אך בלי קשר לחוסר הוודאויות שלו, התנועה במוקדם או במאוחר לרוגע רגעי נראית בטוחה, לעת עתה, בשחור משחור או בלובן האדיר, עם טמפרטורות תואמות, העולם עדיין מגן כנגד בלגן מתמשך. אחרי שנתגלה באורך פלאי מאיזה חוסר בריק המושלם זה כבר לא בדיוק אותו דבר, מנקודת מבט זו, אבל אין אחרת. לנצח הכול נותר כפי שהיה והתצפית של הבד הקטן הייתה לא יותר מעניין של מזל, הלובן שלו מתמזג עם הלובן המקיף אותו. אבל תיכנס ועכשיו הפוגות קצרות יותר ולעולם לא אותה הסופה. אור וחום נשארים מקושרים כאילו הם מסופקים מאותו המקור אשר לו עדיין אין זכר. דומם על הרצפה, מכופף לשלוש, הראש כנגד הקיר בנקודה B, העכוז כנגד הקיר בנקודה A, הברכיים כנגד הקיר בין B ל-C, כפות הרגליים כנגד הקיר בין C ו-A, כלומר כתוב בתוך החצי עיגול ABC, מתמזג בקרקע הלבנה לחלוטין אלמלא השיער הארוך בגון מוזר של לבן לא מושלם, הגופה הלבנה של אישה לבסוף. באופן דומה כתוב בחצי העיגול השני, כנגד הקיר ראשו בנקושה A, עכוזו בB, ברכיו בין A ל D, כפות רגליו בין D וB, השותף. על צד ימין של שניהם גב לגב ראש לעכוז. מוחזקות מראות לשפתיהם, היא מתערפלת. בידי שמאל שלהם הם מחזיקים את רגלי שמאל קצת מתחת לברך, עם יד ימין שלהם את זרוע שמאל קצת מעל המרפק. באור נסער זה, הלבן הכביר שלו רגוע עתה לרגע נדיר וקצר, בחינה מדוקדקת אינה פשוטה. על אף הזיעה והמראה הם יעברו בקלות כדוממים מלבד העין השמאלית אשר באינטרוולים בלתי ניתנים לחישוב נפתחת לרווחה בפתאומיות ובוהה שחשיפה לא ממצמצת הרבה מעבר למה שהוא אפשרי מבחינה אנושית. כחול חיוור חודר האפקט מדהים, בהתחלה. השניים לעולם לא בוהים יחדיו מלבד פעם אחת, כשההתחלה של אחד חופפת לסיום של השני, למשך בערך עשר שניות. לא שמנים ולא רזים, לא גדולים ולא קטנים, הגופות נראות שלמות ובמצב טוב פחות או יותר, אם לפשוט לפי הצד החשוף לנו. הפנים גם, בהנחה ששני הצדדים שלהם זהים, נראים שאינם חסרים דבר הכרחי. בין הדומייה המוחלטת שלהם והאור העוויתי הניגוד מרשים, בהתחלה, היות ואחד עדין זוכר איך שנדהם על ידי הניגוד. זה ברור עם זאת, מאלף סימנים שונים ארוכים מכדי לדמיין, שהם לא ישנים. רק רשרוש של אה, לא יותר, בדממה, ובאותו הרגע של עין הטרף הרעד הנצחי מדוכא באחת. תשאיר אותם שם, מזיעים וקפואים, יש טוב יותר במקום אחר. לא, החיים נגמרים ולא, אין שום דבר במקום אחר, ואין סיכוי למצוא אי פעם את הניצוץ הלבן ההוא האבוד בלובן הכללי, לראות האם הם עדיין שרועים דומם במתח של הסופה ההיא, או של סופה גרועה מההיא, או בחשיכה השחורה לעד, או בלובן האדיר והבלתי משתנה, ואם לא אז מה הם עושים.

יום שני, 12 ביוני 2017

זה כמו

לשאול מכחול כחול על חול
ואז לצלול על המצלול של השירה,
שם נגיעות של אות על אות 
עוטות אותות על הבאות של השורה.

אך להטות להטוטים ולהדהים זאטוטים
זה לא מרשים כשמנסים להתחרות עם המתים
כי גם אם לעיתים אל העתיד עיטים עטים
זה רק אם זה מתאים ועט מטעים לזה צורה.

אם רק תקפיד להעיד על האיד
ואז כמו פקיד להפקיד על הפיד 
היא תהיה לתמיד שם צרורה.

רק לזכור הזרה 
ושאין חזרה 
ושלשבור פה שורה זה נורא.

יום שני, 22 במאי 2017

תיקון חומה / רוברט פרוסט

משהו ישנו שלא אוהב חומה,
ששולח את הרמש הקפוא לבקוע תחתיו
ושופך את הסלעים העליונים בחמה;
ויוצר חגבים בהם זוג יעבור בקלות.
עבודתם של ציידים זה עוד משהו:
הגעתי אחריהם ותיקנתי
במקום בו הפכוהם כל אבן,
אבל הם רצו להוציא ארנב ממחבואו,
לרצות את קריאות הכלבים. המרווחים כלומר,
איש לא ראה או שמע אותם נוצרים,
אך עם בוא עת תיקון-האביב הם שם.
סיפרתי על כך לשכני מעבר לגבעה;
וביום בו אנו נפגשים להלך על הקו
ולהקים את החומה שבנינו שנית
הולכים, אנו שומרים את החומה בנינו
לכל אחד הסלעים שנפלו עבורו.
וכמה מהם ככיכרות וכמה ככדורים
עלינו להטיל כישוף לשמרם מאוזנים:
'תשארו במקומכם עד שנפנה את גבנו!'
אנו שוחכים את אצבעותנו בטיפול בהן.
הו, סתם עוד סוג של משחק חצר,
אחד בכל צד. אין בכך יותר:
במקום בו היא ישנה אין לנו צורך בחומה:
הוא כולו אורן ואני בוסתן תפוחים.
עצי התפוח שלי לעולם לא יחצו את הקו
ויאכלו את הצנוברים למרגלות עציו, אני אומר לו.
הוא רק משיב, 'גדרות טובות יוצרות שכנים טובים.'
האביב הוא הפוחז שבתוכי, ואני תוהה
אם אוכל לשתול רעיון בראשו:
'למה הן יוצרות שכנים טובים? האין זה
רק במקום בו רועות הפרות? אך כאן אין פרות.
לפני שאני בונה חומה אני שואל כדי לדעת
מה אני משאיר בפנים ומה בחוץ,
ובמי אני עלול לפגוע.
משהו ישנו שלא אוהב חומה,
שרוצה שהיא תיפול.' אני יוכל לומר לו 'אלפים',
אך זה לא אלפים בדיוק, ואני מעדיף
שהוא יגיד זאת בעצמו. אני רואה אותו שם
מביא אבן אחוזה היטב בראשה
בכל אחד מידיו, חמוש כלוחם סלעים פראי.
הוא נע בחשיכה כך נדמה לי,
לא רק של קרשים ושל צל העצים. 
הוא לא יחזור בו מאימרת אביו,
וטוב לו עם כמה שהעריך אותה
הוא שוב אומר, 'גדרות טובות עושות שכנים טובים.'