יום ראשון, 22 באוקטובר 2017

הבית בעל אלף החדרים

היה היו מלך ומלכה שאהבו זה את זו כמו שכל האגדות מלמדות שצריך לאהוב זה את זו. המלך היה חכם ונדיב ויפה תואר, והמלכה הייתה חזקה, מכובדת ואצילית כל כך ששום חדשות רעות לא הצליחו לערער את חיוכה השלו. בוקר אחד, המלך התבונן באשתו היפה בזמן ששניהם שתו קפה והסתכלו ממרפסת ארמונם אל ממלכתם הירוקה והקטנה. השמש הזורחת האירה על פניה העדינות וכמו שלפעמים קורה בין כשאהוב מביט באהובתו, לבו התמלא כל כך באהבה עזה מהסוג שגורם לשכל להשתכר ולשכוח הכול. "אהובתי", אמר המלך למלכתו, "אני כל כך אוהב אותך שאבנה לך ארמון שראוי לכבודך – ארמון בעל מאה חדרים!"
"אויש, תפסיק כבר עם השטויות שלך." השיבה המלכה, שכבר התרגלה להכרזות המוגזמות האלה. "מה אעשה עם מאה חדרים? בית כזה יהיה יקר מדי לבנות ומסובך מדי לשמור נקי." היא תמיד הייתה הצד השקול והחכם יותר בזוגיות הזו.  "הבית שיש לנו מושלם לכל צרכינו, מלבד..." כאן היא שתקה מרוב התרגשות, אוזרת כוחות לספר לבעלה את החדשות הטובות. "אולי בכל זאת חסר לנו חדר אחד..." ועם המילים האלה היא הניחה ידה בעדינות על בטנה, נותנת ליד להסביר את מה שהמילים לא הצליחו. היא הייתה בהריון.
"באמת?" שמח המלך ועיניו כבר החלו לנצוץ מדמעות ההתרגשות הנקוות בהן. שנים רבות הם חיכו שיצטרף נסיך למשפחתם האוהבת והוא לא יכול היה לעצור את שמחתו. שוב נתמלא ליבו באהבה, הפעם הרבה יותר עזה ועוצמתית מלפני מספר דקות, ושוב, הוא לא יכול היה לעצור את פיו מלדבר שטויות. "מלכתי היקרה! לא מאה – אלף! אני אוהב אותך כל כך שאבנה לך בית בעל אלף חדרים!" המלכה לא ענתה, היא צחקה בקול וחייכה לעצמה, מרוצה שהיא מצאה לעצמה בעל שאוהב אותה כל כך עד שהוא מקשקש שטויות מטופשות כאלה.
החודשים חלפו. בטנה המלכותית של המלכה הלכה וטפחה והמלך לא עזב את רעיונו המטופש, והמשיך לתכנן ולשרטט לעצמו את הארמון שברצונו לבנות למלכתו. הוא עמל על המלאכה הזו בנחישות כזו, שהמלכה לא רצתה לכבות את אש התשוקה הבוערת בתוכו עם דברים מיותרים כמו היגיון כלכלי.
הו, כמה הייתי שמח שסיפורי זה ימשיך עם המתקתקות הסוכרית שלו כל הדרך עד סופו, אבל, כמו שלעיתים קורה בסיפורים ובחיים, אסון גדול נפל על בית המלוכה. באותו היום שבו הניח המלך את אבן הפינה לארמון החדש שרצה לבנות למלכתו, זו התמוטטה במהלך טיול קצר. היום יש לנו בתי חולים מלאים ברופאים, אחיות ומכונות שכל מלאכתם היא מלאכת הקודש של הצלת חיים, אבל בימים ההם לא היו ברשות המלכה אלא מילדת זקנה, מכשפה בינונית ורוקח שטוב יהיה להימנע משיקוייו.
פרש על סוס דהר במהרה אל המלך לבשר לו שאשתו שרועה במיטתה, וזה חיש מהר דהר בחזרה לביתם. אבל, עד שהגיע המלך למיטת מלכתו היה מאוחר מידי. הרוקח והמכשפה בכו בפינה והתנצלו בכנות כואבת בזמן שהמיילדת הגישה לו בעיניים לחות חבילה קטנטנה של בד שבתוכה התכרבלה לה בשנתה נסיכה תינוקית במיוחד.
עשר שנים חלפו להן באדישותו הנצחית של הזמן והמלך עמל על קיום ההבטחה האחרונה שלו לאשתו ובניית הארמון הענקי הושלמה. כשהבית המלך על הארמון המופלא שבנה, הוא לא חש גאווה של אמן אל מול יצירתו, ולא הקלה של אדם שעמל שנים רבות על עבודה והנה היא סוף סוף הושלמה. הוא לא חש כלום למעשה. הכאב הרב של אבדן אהבתו הפך את ליבו לגוש קפוא במרכז החזה שמלבד כאב עמום שלא הרפה לעולם לא נתן לשום רגש אחר לפרוץ את מעטה הכפור. אפילו לנוכח ביתו המקסימה שגדלה והייתה לילדה חכמה, יפה, אמיצה ועצמאית.
בכל בוקר היו המלך והנסיכה יושבים זה מול זו בחדר ארוחת הבוקר, ובזמן שהיא אכלה מעט ושיחקה הרבה עם האוכל, הוא היה יושב בפנים זועפות עד שהצלחת שלו התקררה ואז הולך למשרדו לעבור על הדוחות והמסמכים הרבים הנלווים לניהול מבנה ענקי ומפואר כשלו. והנסיכה? היא העבירה את ימיה בטיולים בין חדרי הארמון; היא שיחקה בחדר המשחקים, ציירה בחדר הציור, ניגנה בחדר המוסיקה וקראה בספריית הילדים עד שהגיע הזמן לארוחת הערב. שם שוב ישבה מול אביה, הפעם בחדר ארוחות הערב, ושיחקה עם האוכל בזמן שאביה הרהר על כל המסמכים שלא הספיק לקרוא במשך היום.
לילה אחד, אחרי שהנסיכה סיימה להתקלח בחדר המקלחת וצחצחה שיניים בחדר הצחצוחים, היא שכבה במיטתה בחדרה וחיכתה בשקט לבואם של החלומות, כאשר לפתע החלה לשמוע יללות שקטות ועמומות מגיעות ממקום רחוק בתוך הבית. היא קמה ממיטתה בשקט ויצאה מהחדר כדי לברר מה מקור הקולות. כשהתקרבה יותר לכיוון הרעש שמעה שבין היללות היו גם קריאות לעזרה "מישהו?", "הצילו!" ואפילו "אנחנו כל כך בודדים!"
כבר אמרנו שהנסיכה הייתה ילדה אמיצה מאוד, ולכן כשהיא שמעה שיש איפשהו בביתה מישהו שזקוק לעזרה, מיהרה להציע את עזרתה. לא היה לה אכפת שזה לילה ושכולם כבר ישנים. היא מיהרה למקור הקולות, אך בכל פעם שהייתה בטוחה שהנה הקולות מגיעים מאחד החדרים, היא פתחה את הדלת לגלות שהחדר ריק לחלוטין וששקט שורר בין כתליו. היא המשיכה להתרוצץ כך בין החדרים, עד שרגליה התעייפו והיללות פסקו מעצמן. היא חזרה אל חדרה ומרוב עייפות נרדמה מיד.
למחרת בבוקר, הזיכרון של הלילה התערבבו עם החלומות כל כך, שהיא כבר לא הייתה בטוחה אם בכלל שמעה את הקולות העצובים האלה. אבל כשהגיע הלילה, היללות חזרו ושוב נשמעו מהדהדים בכל רחבי הבית הקריאות הכואבות: "יש כאן מישהו?", "אנחנו כל כך בודדים" והקריאה הכואבת מכולן – "הצילווו!" אלה לא היו קולות של ילד או ילדה במצוקה, קשה היה אפילו לזהות אם אלה קולות של גברים או נשים. רק נאקות כואבות שפילחו את השקט של הלילה. שוב קמה הנסיכה ממיטתה ושוב התרוצצה בין חדרי הארמון הרבים בחיפוש אחר מקור היללות. כמו בלילה הקודם, בכל פעם שהייתה בטוחה שהנה, הקולות מגיעים מהחדר הזה, היא פתחה את הדלת לגלות חדר ריק לחלוטין. כמו בלילה הקודם, היא המשיכה בחיפושיה עד שאט אט הקולות שככו מעצמם והיא חזרה עייפה למיטתה.
בבוקר למחרת כבר הייתה בטוחה שלא מדובר בחלום והיא החליטה לספר על כך לאביה. בזמן ארוחת הבוקר היא פנתה לאביה וסיפרה לה על היללות ששמעה בלילות האחרונים.
"שטויות" דחה אותה אביה. "אין כאן אף אחד מלבדנו." ומשראה שהיא לא מתכוונת לוותר הוסיף; "זה בית גדול, וודאי שמעת את הרוח שורקת מאחד החלונות ודמיינת את הכול..." הנסיכה מאוד התאכזבה מזלזולו של אביה. לא היה כל ספק שהקולות ששמעה לא היו רוח ששורקת אלא יללות אמתיות של מישהו שנמצא במצוקה והיא גמרה אומר לפתור את החידה הזו בעצמה.
כשהגיע הלילה, אחרי שהיא התקלחה בחדר המקלחת וצחצחה שיניים בחדר הצחצוחים, היא לא הלכה לחדה לישון, אלא במקום זאת הלכה בשקט בשקט אל המקום שבו הייתה בטוחה שהקולות מגיעים ממנו. שם, במסדרון הארוך שהוביל בין חדרי הכביסה וחדרי הייבוש וחדרי האורחים הריקים וחדרי הפסלים השקטים, היא ישבה וחיכתה בדומייה מוחלטת לשמוע מאיפה הקולות מגיעים. לא עברה שעה קלה עד שפתאום החלה לשמוע שוב את הקולות המוכרים: "הלוווו?"... "מישהו נמצא פה?"... "קר לנו ואנחנו כל כך בודדים"... הילדה נעמדה על רגליה ובצעדים שקטים הלכה לכיוון הקולות. אחרי מספר ניסיונות לתפוש את מקור הרעש בהפתעה היא לבסוף הבינה מדוע בכל פעם שהייתה בטוחה שהיא מצאה את המקור, היא מצאה רק חדרים ריקים – הקולות האלה הגיעו מהחדרים הריקים עצמם! רובם נותרו בודדים מאז שהבית הוקם, ולמרות שלכל חדר היה תפקיד, לרוב החדרים איש לא נכנס, אלא לעיתים רחוקות מאוד. פתאום הנסיכה הבינה שלהיות חדר שאיש לא נכנס לתוכו זה עצוב ממש, כמו להיות ספר שאיש לא קורא בו. עם התובנה החדשה הזו, היא חזרה לחדרה והלכה לישון, בטוחה שמחר היא תתחיל לטפל בבעיה.
למחרת, מיד אחרי ארוחת הבוקר הנסיכה מיהרה לשחק בכל אחד מחדרי הארמון. היא לקחה כמה בובות מחדר הבובות הגדול שלה והתחילה לשחק איתן בחדרי האורחים הריקים, אחר כך לקחה את אחת הרכבות שלה מחדר הרכבות והסיעה אותה כל הדרך מחדרי השירותים הרחוקים ועד לחדרי התפירה וחדרי הסריגה שאיש לא סרג בהם מעולם. אחר כך היא פשוט התחילה לרוץ מחדר לחדר ולקרוא לכל חדר שהיא נכנסה אליו "שלום!" עד שהיא הייתה כל כך עייפה שהיא וויתרה על ארוחת הערב ועל המקלחת ואפילו על צחצוח השיניים (משהו שנסיכות לא עושות לעולם!) ונרדמה על מיטתה וישנה חזק עד הבוקר.
כשהתעוררה למחרת, הנסיכה ישבה על מיטתה וספרה את כל החדרים בהם ביקרה. פתאום היא הבינה משהו איום ונורא. עם כל ההתרוצצויות שלה היא הספיקה לבקר רק בחמישים ושלושה חדרים! ונשארו לה עוד 947 חדרים. זאת לא שיטה טובה. חשבה והחליטה לספר לאביה את הכול.
היא ירדה לחדר ארוחת הבוקר, אבל אביה המלך כבר לא היה שם, היא הלכה לחפש אותו בחדר הקפה והעיתון, אבל גם את החדר הזה הוא עזב. לבסוף מצאה אותו במשרד שלו עסוק כהרגלו בין ערימות של מסמכים וטבלאות.
לאחר שהצליחה סוף סוף למשך את תשומת ליבו, הנסיכה סיפרה לאביה את הכול. היא סיפרה לו על החדרים הבוכים ועל הניסיונות שלה לשחק בכולם ולהפיח בהם חיים, אבל אחרי ששמע אביה את כל הדברים האלה, הוא פשוט נפנף את כל הסיפור במשפט אחד: "את מבלה יותר מידי זמן בבית."
זה הכעיס אותה מאוד. אם כבר, היא גילתה בדיוק שהיא לא מבלה מספיק זמן בבית, או לפחות לא מבלה במספיק מקומות בבית... כל הניסיונות שלה לדבר אליו, לא עזרו. כמה שהיא התעקשה, הוא התעקש בחזרה שכל מה שהיא צריכה זה לטייל קצת בחוץ שאולי כדאי שהיא תלך קצת לעיירה ליד הארמון. הוא לא היה אבא רשע. פשוט, הכאב התמידי ששכן בין חדרי ליבו הקפוא, לא השאיר מקום לכאבם של חדרים אחרים.
מובסת, אך בשום פנים ואופן לא נכנעת. הנסיכה החליטה לקבל את עצת אביה ולצאת לטייל בעיירה הקטנה ששכנה למרגלות ההר שעליו ניצב הארמון המלכותי.
בשנים שבהן המלך והמלכה שלטו באהבה על כל הממלכה, העיירה הזאת שגשגה ופרחה ותושביה נהנו מחיים שמחים ומשגשוג רב. גם אחרי כן, כשהמלך היה עסוק בבניית ארמונו המפואר העיירה שגשגה ונהנתה מביקורים רבים של מהנדסים, אדריכלים, פועלי בניין, סטטי אבן, צבעים, פסלים וציירים כולם הגיעו להתאכסן במלונות של העיירה, לאכול במסעדותיה ולקנות מזכרות מחנויותיה. אבל עכשיו, אחרי שמלכה עזבה לעולמים והמלך סיים את בניית ארמונו, כל השגשוג והשמחה עזבו את העיירה. המלונות נסגרו, המסעדות נותרו ריקות, הרבה אנשים עזבו את המקום בתקווה שימצאו חיים טובים יותר במקומות אחרים ואלה שמפאת גילם לא יכלו לעזוב את העיירה נשארו מחוסרי עבודה ובילו את ימיהם בקיבוץ נדבות ברחובות העיירה.
כשהגיעה הנסיכה אל העיירה היא לא האמינה למראה עיניה. הנסיכה לא הייתה יכולה שלא להרגיש אחריות לכאב השורר בממלכתה. היא התביישה בעצמה על כל הימים שבהם היא שיחקה בחדריה הרבים בלי לחשוב ולו לרגע שיש אנשים בממלכתה שאין להם חדר לשחק בו ויש אפילו כאלה שאין להם מיטה לישון בה. היא ידעה שהיא לא חייבת להרגיש כך. מצד שני, היא ידעה היא לא אשמה בכך שהיא נולדה דווקא להורים האלה, בתוך הארמון הזה.
אבל כמו שאמרנו, היא הייתה נסיכה יפה במיוחד, ויופי אמתי לא מגיע משיער בצבע של השמש או מעור בצבע של קפה עם בדיוק מספיק חלב. יופי אמתי מגיע מתמהיל נכון של לב פתוח לאהבה ולכאב, מרצון כן לעשות טוב, מכוונות טהורות ומשמחה תמה. היא לא הייתה יכולה שלא לחוש אחריות כלפי תושבי העיירה ולו בגלל שיש בידה מה לעשות בנידון.
כל הדרך במעלה ההר המוביל אל הטירה היא התכוננה לשיחה הרצינית שעליה לערוך עם אביה. היא חשבה על החדרים המסכנים שבארמון ועל האנשים המסכנים שבעיירה ועל איך אפשר לעזור להם. כשהגיעה אל המשרד של המלך הוא היה עדיין שם, רכון מעל שולחנו המלא במסמכים ובפניו מאובנות ברצינות האכזרית שלהם.
אחרי שהצליחה למשוך את תשומת ליבו מטבלה ארוכה במיוחד שהוא ניסה להבין,  היא סיפרה לו איך העיירה נראית ועל כל האנשים המסכנים שמאכלסים אותה ולבסוף היא סיפרה לו על הרעיון הממש מצוין שהיה לה: מה אם ניתן לכל האנשים האלה למלא את כל החדרים של הארמון שלנו, וכך לאנשים יהיה איפה לחיות בשלום ולחדרים לא יהיה עצוב!
"השתגעת!" צעק המלך. הוא לא היה אדם רשע, אבל עם הפנים הכועסות האלה הוא נראה ממש אכזרי והנסיכה האמיצה קפצה לאחור בפחד. היא הייתה בטוחה שאבא שלה ישמח לשמוע את הפתרון שלה לבעיה, שהיא חשבה עליו לגמרי לבד. ובשקט בשקט, בלי שהיא אפילו שמה לב, דמעות גדולות ועגולות התחילו לזלוג מעיניה.
זמן מה הם ניצבו זה מול זו, וכעסו של המלך שכח. הוא הביט בבתו הבוכייה ולא יכול היה שלא לנסות להפסיק את הבכי שלה. לבכי של ילדות יש את ההשפעה הזו על מבוגרים. אבל במקום לדבר אל ליבה המלך הסתובב בחזרה לשולחנו והחל מפשפש בין ניירותיו.
כואבת ופגועה הנסיכה החלה לעזוב את משרדו של אביה כאשר ממש ליד דלת הכניסה הוא פתאום קרא לה. "תראי את זה" הוא נופף באחת הטבלאות הרבות שהעסיקו כל כך את ימיו. היא הסתכלה על הנייר הזה שבידו ולא הבינה מה הוא מנסה להגיד. "את רואה פה?" הוא הצביע על ריבוע קטן שהיה בו מספר גדול. "זה המחיר של האבנים של הבית שלנו" וכאן, הוא הצביע על ריבוע אחר, "זה המחיר של העצים... ועוד לא התחלנו לדבר על השכר של כל העובדים שבנו את הבית הזה, ועל תכולת החדרים השונים ועל כל התיקונים שצריך לעשות בכל שבוע כדי לשמור את כל הבית הזה עומד... את מבינה?" הוא הביט בה וראה בעיניה שהיא לא מבינה. "מה זה קשור לכל המספרים האלה?" היא אמרה לבסוף והדמעות הגדולות התפרצו לכדי בכי תמרורים. "אנחנו עשירים והם לא, זה מה שחשוב!"
"את לא מבינה" אמר אביה. "את כל כספי המשפחה השקענו בבניית הבית הזה. לא שמת לב שאנחנו אוכלים רק שתי ארוחות ביום? אם ניתן לכל האנשים האלה לגור כאן, הם ירוששנו אותנו בתוך שבוע. את יודעת מה זה תקורה?"
אחרי שהוא ראה שכל המילים ההגיוניות שלו לא עוזרות לעיניים של הנסיכה להתייבש, הוסיף ואמר: "אין לך מה להרגיש רע. לכל אחד יש את החיים שלו, את לא יכולה להיות אחראית לכל אדם מסכן שגורלו היה מר משלך. יש אנשים שפשוט לא צלח להם המזל, ויש כאלה שיכולים בקלות לשנות את גורלם ורק עצלות או טמטום מונעים מהם לעשות כך."
עיניה של הנסיכה יבשו קצת. היא לא הקשיבה לדברים החכמים של אביה. היא הבינה שעמוק בפנים הוא בעצם מדבר על עצמו, היא הבינה שאביה לא פחות מסכן מכל האנשים האלה בעיירה, שאת כל הימים שלו הוא מבלה עם רשימות ומסמכים וטבלאות רק בשביל לקיים את הבית הגדול שלהם, היא הבינה גם שהיא אולי קצת קטנה מדי להבין את כל הדברים המסובכים האלה שהוא דיבר עליהם. היא הבינה את כל אלה – אבל היא עדיין לא וויתרה. בלי מילה היא עזבה את המשרד של אביה והלכה לטייל קצת בין החדרים לפני שיגיע הזמן לארוחת הערב.
כל אותה ארוחת ערב היא לא אמרה מילה אחת. היא אפילו לא שיחקה עם האוכל. היא רק אכלה בשקט ואחר כך הלכה להתקלח בשקט וצחצחה שיניים בשקט ונשכבה במיטתה בשקט חושבת איך יהיה אפשר להציל את המצב. בלילה היא שוב שמעה את יללות החדרים אבל היא לא קמה ממיטתה. איפשהו בתוך הראש הקטן שלה, בטוח שנמצא הפתרון לבעיה הזו והיא תמצא אותו גם אם זה ייקח לה כל הלילה לחפש. למרבה המזל זה לא לקח כל הלילה ובשעה שהירח הגיע לנקודה הגבוהה ביותר שלו בשמיים היא מצאה את התשובה!
מיד היא קמה ממיטתה ולמרות שהיה ממש מאוחר היא מיהרה לחדר הכתיבה, הניחה מולה ערימה של דפים והחלה לכתוב ולכתוב ולכתוב וגם כשכאבו לה הידיים ועפעפיה התעקשו שתעצום את עיניה היא לא וויתרה עד שסיימה לכתוב את כל המסמך.  
למחרת המלך התעורר רציני ועגמומי כתמיד. הוא צחצח שיניים ברצינות ועגמומית והלך לקרוא את העיתון שלו בחדר ארוחת הבוקר. כשנכנס לחדר ארוחת הבוקר הצטער לראות שבתו הנסיכה לא נמצאת שם ושארוחתה מתקררת. הוא ישב על כסאו ופתח את העיתון היומי כאשר התפלא לגלות שבין קפליו מתחבאים דפים רבים מלאים בכתב היד של בתו.
לרגע קטן הוא פחד מאוד - אולי זה מכתב פרידה? אבל במהרה הדאגה שלו שככה כאשר קרא את הכותרת של המסמך:
'תכנית עסקית להקמת המלון בעל אלף החדרים'
למרבה תדהמתו, בתו הקטנה והפיקחית פיתחה רעיון שלם שבו כל אנשי העיירה יוכלו לעבוד בארמון המלכותי ולהפוך אותו לבית מלון גדול ומפואר. היא אפילו רשמה סרטוט של הפינה המזרחית ביותר של הבית, שם שמרה מספר חדרים לה, לאביה ולמשרד של אביה, ועוד כמה חדרים לצעצועים שהיא פשוט לא יכולה בלעדיהם. המלך קרא את המסמך הזה ובלי לשים לב דמעות גדולות החלו לזלוג מעיניו. הקרח שכלא את ליבו החל להימס ולצאת מעניו כמים חמים של גאווה ואהבה וכאב ושמחה וכל הרגשות הרבים שהמלך לא יכול היה להרגיש כשלבו היה עוד קפוא. כשסיים לקרוא את כל המסמך המפורט מיהר לחדרה של בתו הנסיכה. מצא אותה ישנה עמוק על מיטתה. בשקט בשקט הוא נשק למצחה ויצא מחדרה.
מאוחר בצהרי אותו היום, התעוררה הנסיכה לקול המולה גדול. היא הציצה החוצה מחדרה ונדהמה לראות אנשים רבים מתרוצצים בין החדרים השונים, מכינים אותם לפתיחה החגיגית של "המלון בעל אלף החדרים"
בכל העולם לא היה מלון כה מיוחד. מוסיקאים מכל העולם הגיעו להתאכסן בחדרי המוסיקה שלו, אמנים הגיעו כדי ליהנות מחדרי הציור והפיסול והתפירה וסופרים הגיעו אליו בכדי להעביר חודשים של שקט בחדרי הכתיבה ולסיים סוף סוף את הרומן שלהם. ומכיוון שאין מקום יפה כמקום שבו יוצרים עמלים על יצירתם, מטיילים מכל העולם הגיעו למלון פשוט כדי לנוח לראות כמה יפה ונחמד שם. ועם האנשים המבקרים השגשוג חזר אל הארמון והעיירה.

והנסיכה? עכשיו כשהיה לה מלון שלם לנהל ביחד עם אביה, היא למדה לקרוא את כל הטבלאות ואפילו ליהנות מזה. ובכל ערב, אחרי שהתקלחה וצחצחה שיניים, היא שכבה בשקט על מיטתה וחיכתה, רק לוודא שאף אחד מחדריה לא בוכה.

יום ראשון, 15 באוקטובר 2017

האוניברסיטאות הראשונות בעולם, מתוך 'אגדות אמתיות 2'

מה הייתה האוניברסיטה הראשונה בעולם? לשאלה זו יש תשובה אחת מפורסמת מאוד ותשובה אחרת נכונה יותר. ומכיוון שבעולם של האוניברסיטאות כל כך אוהבים את הידע ששואפים להצליח לדעת כמה שיותר, חשבתי שיהיה זה ראוי לספר, לא רק את הסיפור הנכון, אלא גם את זה המפורסם. מלבד זאת, אלה סיפורים כל כך יפים שיהיה חבל לוותר על אחד מהם. נתחיל בתשובה המפורסמת:
Image result for university of bolognaהעיר בולוניה, ידועה בעולם בגלל רחובותיה היפים, אוצרות האמנות הרבים הכמוסים בתוכה, רוטב הפסטה המהולל שלהם – הבולונז, ופסטיבל ספרי הילדים השנתי שלהם, אליו באים מספרי סיפורים מכל העולם לחלוק את ספריהם.
אבל לפני אלף שנה לא היו אוניברסיטאות בכלל ורוב האנשים לא למדו דבר מלבד את המקצוע של אביהם. אנשים האמינו שאדם שהגיע ממשפחה של סנדלרים, לא צריך לדעת דבר מלבד את אמנות התקנת הסנדלים ולכן לא חשבו שיש טעם ללמדו דברים חשובים כמו קריאה, כתיבה וחשבון. וגם אם מישהו הצליח ללמוד לקרוא, לא היו ספריות או חנויות ספרים בשום מקום. ספרים היו סדרך כלל סגורים במרתפיה של הכנסייה, או מעלים אבק בביתם של העשירים ביותר.
כמו כל דבר נדיר בעולם, החוכמה עצמה הפכה להיות משאב יקר מאין כמוהו. מורים שונים מכל איטליה, החלו לטייל מעיר לעיר וללמד את הצעירים שם, בתמורה לשכר נדיב במיוחד, את מה שהם ראו כדברים החשובים בעולם: את החוקים השולטים על הארץ – תורת המשפט, את אמנות הדיבור בצורה רהוטה - הרטוריקה, ואת תורת ההיגיון – הלוגיקה. בקיצור הם לימדו את כל הצעירים להיות עורכי דין. ואם המצב לא היה גרוע מספיק, המורים האלה היו מאחרים באופן קבוע, חותכים מהשיעור מוקדם ולעיתים אפילו מבריזים ממנו לחלוטין ומשאירים את התלמידים לבד בכיתה בלי מורה. בכל פעם שהתלמידים ניסו לומר משהו למוריהם, אלה הצליחו בעזרת לשונם החלקלקה להתחמק מהנושא ועל הדרך גם להעלות את שכרם.
Image result for university of bolognaלבסוף התלמידים הגיעו למסקנה שהדבר הזה לא יכול להימשך. הם התאגדו יחדיו והחליטו שמעכשיו הם לא ישלמו למורים את שכרם עד שאלה יסכימו להיענות לדרישותיהם. מה היו דרישותיהם של התלמידים? ראשית הם דרשו שכל המורים יהיו חייבים להופיע לכל השיעורים אלא אם כן יהיה להם אישור מיוחד לחיסור. שנית, התלמידים דרשו שכל מורה יגיש לתלמידים תכנית לימודים מראש ובו יתחייב לכל הנושאים שהוא ילמד אותם במהלך השנה. הדרישה השלישית הייתה שבסוף כל שנה התלמידים יערכו מבחן על כל החומר הנלמד כדי לראות אם המורה אכן לימד כהלכה את החומר שהחייב ללמד. ולבסוף דרשו התלמידים מהמורים שלא ללמד רק את אותם נושאים שוב ושוב; חלק מהתלמידים רצו ללמוד מוסיקה או ספרות, היסטוריה, תיאטרון או פילוסופיה של הטבע (שזה היה השם של המדעים באותה תקופה). הם אמרו שהמקום הזה צריך להיות מקום לכל הידע של העולם, מרכז השכלה אוניברסאלי – ומכאן באה המילה "אוניברסיטה".
מאז ועד היום, האוניברסיטה של בולוניה פועלת כמרכז לימוד גבוהה ואיכותי, במרוצת השנים יצאו משעריה כמה מהאנשים החשובים בעולם. אנשים כמו המדענים קופרניקוס ולואיג'י גלווני, ההוגים פיקו דה לה מירנדולה וארסמוס מרוטרדאם, או כמו החוקרת לאורה באסי והמשורר פטררקה. אבל את הסיפורים של האנשים המופלאים האלה נשמור למקום אחר, עכשיו הגיע הזמן לספר את סיפורה של האוניברסיטה הראשונה בעולם.

Image result for university of qarawiyyinמוחמד אל פיחרי היה סוחר עשיר מהעיר קראווין שבתוניסיה, אשר נחה לה אי שם בצפון אפריקה, על חופו הדרומי של הים התיכון. הוא חי במאה השלישית לספירת האיסלאם (המאה התשיעית לספירת הנוצרים, בערך מאתיים שנה לפני סיפורינו הקודם). למוחמד היו שתי בנות, פתימה ומריה, אותן אהב יותר מכל ההון שבעולם.
למרות שידע שכספו הרב יכול להבטיח לבנותיו חיים מחוסרי דאגות, מוחמד אל פיחרי דאג מאוד שהן יגדלו להיות נערות מפונקות שראשן מלא רק בשמלות ותכשיטים והתעקש שבנותיו יזכו לחינוך הטוב ביותר שניתן היה לחלום עליו. מורים וחכמים הגיעו מכל רחבי האומה האיסלאמית ללמד את בנותיו.
אבל אז קרה דבר נורא. שבט של לוחמים ברברים וחסרי השכלה החליט לפלוש לעיר קראווין ולבזוז את אוצרותיה, כדי להציל את חייהן, מוחמד ובנותיו, ביחד עם תושבים רבים של העיר, נאלצו לברוח מערבה, למדבר הגדול המוביל אל העיר פז שבמרוקו שהיה בשנים אלה מרכז משגשג ומזמין. המסע היה ארוך ומפרך ואנשים רבים לא הצליחו לשרוד אותו. בין אותם האנשים היה אביהם של פטימה ומריה.
כשהגיעו לבסוף לעיר פז, שתי האחיות שנותרו לבד בעולם נשבעו זו לזו שהן יקדישו את חייהן כדי ללמד אנשים את הערך של השכלה ותבונה, על מנת שלא יהיו יותר אנשים ברברים כמו אלה שגירשו אותן מעירן.
Image result for Fatima Al-Fihriמריה מיהרה להשתמש בכספי אביה על מנת לבנות מסגד שבו אנשי קאירוואן הגולים יוכלו להתפלל בחופשיות בעוד לאחותה הייתה תכנית שאפתנית הרבה יותר. היא בנתה, צמוד למסגד, מבנה נוסף, גדול יותר ומפואר יותר שבו ניתן יהיה ללמד ולחנך את כל תושבי העיר בכל נושא שניתן להעלות על הדעת. במרכזו של המבנה הזה היא בנה ספרייה גדולה אליה היא הביאה ספרים מכל רחבי העולם, הייתה זו הספרייה הראשונה בעולם שדלתותיה היו פתוחים לקהל הרחב. מסביב לספרייה זו העמידה כיתות שונות בהן יוכלו ללמוד כל מי שחפצים בחכמה. במהרה הפך המקום למפורסם כל כך שאנשים מכל רחבי העולם הגיעו כדי ללמוד וללמד בין כתליו ולזכות לתעודה המכובדת שהמוסד הזה הנפיק לבוגריו. למרות שהמקום נבנה כחלק ממתחם המסגד, דלתות המוסד הלימודי הזה היו פתוחות לאנשי כל הדתות וכך אנו יכולים למצוא בין תלמידיו השונים גם חוקרים מוסלמים ידועים כהיסטוריון איבן ח'לדון וגם הוגים יהודים כרבי משה בן מימון, הלא הוא הרמב"ם.


אז מי משני המקומות האלה היה האוניברסיטה הראשונה? למי אכפת?! העיקר שבעקבות האוניברסיטה בבולוניה ומרכז ההשכלה בפז נבנו מוסדות רבים בכל רחבי העולם, והיום כל אחד ואחת יכולים ליהנות מהשכלה גבוהה ואיכותית באחת מהאוניברסיטאות האלה ולחקור לעומק כל נושא שמעניין אותו או אותה. 

יום ראשון, 30 ביולי 2017

עזרא פאונד / Cantico del sole

המחשבה על איך אמריקה תהיה
אם לקלאסיקות הייתה תפוצה רחבה
            מטרידה את שנתי,
המחשבה על איך אמריקה,
המחשבה על איך אמריקה,
המחשבה על איך אמריקה תהיה
אם לקלאסיקות הייתה תפוצה רחבה
            מטרידה את שנתי.
Nunc dimittis, עתה שחרר את עבדך
עתה שחרר את עבדך
        שייפרד לשלום.
המחשבה על איך אמריקה,
המחשבה על איך אמריקה,
המחשבה על איך אמריקה תהיה
אם לקלאסיקות הייתה תפוצה רחבה...
                        נו טוב!
                        היא מטרידה את שנתי.

יום שבת, 8 ביולי 2017

דמיון מת מדמיין, סמואל בקט

Image result for samuel beckett
שום זכר בשום מקום של חיים, אתה אומר, פה, שום קושי שם, דימיון עדיין לא מת, כן, מת, טוב, דיון מת מדמיין. איים, ימים, תכלת, ירוקת, הבזק אחד ונעלם, ללא סוף, השמט. עד שהכול לבן בלובן הכיפה. שום דרך להיכנס, תיכנס, מדוד. קוטר מטר, מטר אחד מהקרקע לפסגת הקימור.  שני ניצבים בזוויות ישרות AB CD מחלקות את הקרקע הלבנה לשני חצאי עיגול ABC BDA. על הקרקע שוכבות שני גופות לבנות. לכל אחת חצי עיגול משלה. לבנים גם הכיפה והקיר העגול בגובה ארבעים וחמישה סנטימטרים ממנו היא בוקעת. צא שוב החוצה. כיפה פשוטה, הכול לבן בלובן הכללי, תחזור פנימה. דפוק. נוקשה בכל מקום. צלצול כפי שבדמיון מצלצל צלול של עצמות. לאור שהופך הכול לכה לבן אין מקור נראה לעין, הכול זוהר באותו זוהר לבן, קרקע, קיר, כיפה, גופות, אין צל. חום עז, המשטח חם אך לא לוהט למגע, הגופות מזיעות. צא שוב החוצה, תחזור, הבד הקטן נעלם, התרומם, הוא נעלם, הכול לבן בלובן הכללי, רד, כנס חזרה פנימה. ריקנות, דומיה, חום, לובן, חכה, האור מתעמעם, הכול מחשיך יחדיו, קרקע, קיר, כיפה, גופות, נגיד עשרים שניות, כל האפורים שיש, האור כבה, הכול נעלם. באותו הזמן הטמפרטורה יורדת, לכיוון המינימום שלה, נגיד דרגת-הקיפאון, באותו הרגע שמגיעים לשחור, מה שיכול להיראות מוזר. המתנה, פחות או יותר ארוכה, אור וחום שבים, הכול הופך לבן לוחם ביחד\ קרקע, קיר, כיפה, גופות, נגיד עשרים שניות, כל האפורים שיש, עד שאנו חוזרים לאותה דרגה בה היינו כשהנפילה החלה. הפוגה, פחות או יותר ארוכה, היות ויכולות להיות הפוגות, כפי שמלמד הניסיון, בין סוף הנפילה וראשית העלייה, הפוגות בעלות אורכים שונים, הנעים בין שבריר של שניה למה שנראה, בזמנים אחרים, במקומות אחרים, כנצח. אותה הערה גם תקפה לגבי ההפוגה האחרת, זו שבין סוף העלייה ותחילת הנפילה. הקיצונים האלה, ככל שהם נמשכים, הם די יציבים, מה שבמקרה של הטמפרטורה יכול להיראות מוזר, בהתחלה. זה גם אפשרי, הניסיון מלמד, שהעלייה והירידה יעצרו לרגע בכל שלב ויסמנו הפוגה, פחות או יותר ארוכה, לפני שזה ימשיך, או יחזור לאחור, העלייה עתה נופלת, הנפילה עולה, כל אחד בתורו עד שיושלמו, או עד שיעצרו בנקודה מסומנת אחרת להפוגה, פחות או יותר ארוכה, לפני שימשיכו, או יחזרו לאחור בשנית, וכן הלאה, עד שלבסוף נגיע לקיצון אחד מהשניים. ווריאציות כגון אלה בין עליה והנפילה, מתחברים באינספור מקצבים, המלווים את המעבד מלבן וחם לשחור וקר, ולהיפך. הקיצונים בלבד הם יציבים כפי שמודגש על ידי הרטט שניתן להבחין בו כאשר הפוגה מתרחשת בשלב ביניים כלשהו\ לא משנה באיזו דרגה ובאיזה משך. אז הכול רוטט, קרקע, קיר, כיפה גופות, בגון אפר או עופרת או בין השניים, כפי יכול להיות. אך על פני הכול, הניסיון מלמד, מעברים לא בטוחים כגון אלה אינם שכיחים. ובדרך כלל, כשהאור מתחיל להיחלש, וביחד איתו החום, התנועה ממשיכה ללא עצירה עד אשר, במהלך משהו כמו עשרים שניות, אנו מגיעים לחושך מוחלט ובאותו הרגע גם נגיד לדרגת-קיפאון. אותה הערה תקפה גם לתנועה המהופכת, אל עבר חום ולובן. השכיח ביותר אחרי תנועות אלה הוא הנפילה או עליה עם הפוגות של משך משתנה באפורים הקודחים האלה, בלי שום שלב של חזרה לאחור. אך בלי קשר לחוסר הוודאויות שלו, התנועה במוקדם או במאוחר לרוגע רגעי נראית בטוחה, לעת עתה, בשחור משחור או בלובן האדיר, עם טמפרטורות תואמות, העולם עדיין מגן כנגד בלגן מתמשך. אחרי שנתגלה באורך פלאי מאיזה חוסר בריק המושלם זה כבר לא בדיוק אותו דבר, מנקודת מבט זו, אבל אין אחרת. לנצח הכול נותר כפי שהיה והתצפית של הבד הקטן הייתה לא יותר מעניין של מזל, הלובן שלו מתמזג עם הלובן המקיף אותו. אבל תיכנס ועכשיו הפוגות קצרות יותר ולעולם לא אותה הסופה. אור וחום נשארים מקושרים כאילו הם מסופקים מאותו המקור אשר לו עדיין אין זכר. דומם על הרצפה, מכופף לשלוש, הראש כנגד הקיר בנקודה B, העכוז כנגד הקיר בנקודה A, הברכיים כנגד הקיר בין B ל-C, כפות הרגליים כנגד הקיר בין C ו-A, כלומר כתוב בתוך החצי עיגול ABC, מתמזג בקרקע הלבנה לחלוטין אלמלא השיער הארוך בגון מוזר של לבן לא מושלם, הגופה הלבנה של אישה לבסוף. באופן דומה כתוב בחצי העיגול השני, כנגד הקיר ראשו בנקושה A, עכוזו בB, ברכיו בין A ל D, כפות רגליו בין D וB, השותף. על צד ימין של שניהם גב לגב ראש לעכוז. מוחזקות מראות לשפתיהם, היא מתערפלת. בידי שמאל שלהם הם מחזיקים את רגלי שמאל קצת מתחת לברך, עם יד ימין שלהם את זרוע שמאל קצת מעל המרפק. באור נסער זה, הלבן הכביר שלו רגוע עתה לרגע נדיר וקצר, בחינה מדוקדקת אינה פשוטה. על אף הזיעה והמראה הם יעברו בקלות כדוממים מלבד העין השמאלית אשר באינטרוולים בלתי ניתנים לחישוב נפתחת לרווחה בפתאומיות ובוהה שחשיפה לא ממצמצת הרבה מעבר למה שהוא אפשרי מבחינה אנושית. כחול חיוור חודר האפקט מדהים, בהתחלה. השניים לעולם לא בוהים יחדיו מלבד פעם אחת, כשההתחלה של אחד חופפת לסיום של השני, למשך בערך עשר שניות. לא שמנים ולא רזים, לא גדולים ולא קטנים, הגופות נראות שלמות ובמצב טוב פחות או יותר, אם לפשוט לפי הצד החשוף לנו. הפנים גם, בהנחה ששני הצדדים שלהם זהים, נראים שאינם חסרים דבר הכרחי. בין הדומייה המוחלטת שלהם והאור העוויתי הניגוד מרשים, בהתחלה, היות ואחד עדין זוכר איך שנדהם על ידי הניגוד. זה ברור עם זאת, מאלף סימנים שונים ארוכים מכדי לדמיין, שהם לא ישנים. רק רשרוש של אה, לא יותר, בדממה, ובאותו הרגע של עין הטרף הרעד הנצחי מדוכא באחת. תשאיר אותם שם, מזיעים וקפואים, יש טוב יותר במקום אחר. לא, החיים נגמרים ולא, אין שום דבר במקום אחר, ואין סיכוי למצוא אי פעם את הניצוץ הלבן ההוא האבוד בלובן הכללי, לראות האם הם עדיין שרועים דומם במתח של הסופה ההיא, או של סופה גרועה מההיא, או בחשיכה השחורה לעד, או בלובן האדיר והבלתי משתנה, ואם לא אז מה הם עושים.